משפטים ישרים צח

גם מטעם הפשרה אין כאן שהרי לפי דבריהם כבר חזר בו החכם המזכה בשררה בעצמו ולא נשאר לו שום זכות וכל מה שיעשה אח"כ לא יקרא בשם פשרה אלא מתנה מלבד שלא נזכר ריח מזה בשטר המכירה ואם איתא דבשביל טענה זו נתפשר היא היתה צריכה להיות עיקר בשטר ואדרבה ממה שנתחכמו לעשות בשם מכירה לבטל המודעא משמע שלא היתה פשרה כלל ולא מחמת טענת השררה היתה הזכייה כ"א מתנה בעלמא כשאר כל המתנות. ועוד אפי' אם לא היה חוזר בו החכם קודם הפשרה מ"מ נראה שאם חזר בו אחר הפשרה הויא פשרה בטעות ואין לפשרה קיום אלא אם עדיין החכם מחזיק ומראה פנים לדבריו או אם היה עסק שבועה הא לא"ה פשרה בטעות מקרייא ואנה"נ אם יתפשרו קודם שירדו לדין ודאי גם היא פשרה מקרייא ואפי' יתברר אח"כ שהדין נותן כא' מהם לא מקרי פשרה בטעות אבל אם לא נתפשר אלא מחמת שא"ל א' מהחכמים כו' תתחייב בדין ואח"כ חזר בו אותו החכם בעצמו פשרה בטעות מקריא וכ"ז פשוט וברור בפוסקים גם מטעם השתי שבועות איני רואה לקיום המקח. ע"כ נמ"כ ותול"מ: שמו שאלה אשת ראובן משכנה קרקע מנדונייתה לשמעון ברשות בעלה ולהנאתו ואח"כ עמד ראובן ומשכן הקרקע ההוא ביד גוי א' שלא בידיעת שמעון ושלא בידיעתה וזכה הגוי בדיניהם למכור הקרקע בפרעון חובו ועמד שמעון ופרע לגוי ושחרר המקום אם חייבת האשה לפרוע לו מהקרקע מה שפרע בעד בעלה או לא: תשובה נראה דזה דומה למה שכתוב בסי' רל"ו ס"ח בא כותי בעקיפין וכו' וה"נ בנד"ז כיון שהגוי היה רוצה ליפרע מהבית ואף שהבית שלה לא הוה מהני עדיות ישראל לגבי הגוי וא"כ צריכה היא לפרוע כל מה שהיא צריכה ליתן לגוי לפדות הבית מידו אך נראה כיון שהבית ממושכן ביד שמעון ואלו היה הגוי נפרע מחובו היה מפסיד המש' שלו א"כ הו"ל האשה והממשכן כשות' בבית וצריכים שניהם לפרוע ונותנים שניהם כפי שומת השמאים כמה היא שוה הבית ובכמה ממושכן המשל אם היה הבית שוה ק' וממושכן בחמשים נותן הממשכן מחצה והאשה מחצה וכותבים חוב על הבעל שהוא המזיק. אך נראה פשוט דדוקא אם היה החוב של הגוי כנגד כל הבית והיה הגוי רוצה ליטול כולה אבל אם חוב הגוי מועט ולא רצה ליטול אלא מקצתה כל הנותר הוא של בעל המשכונה דהרי אם נפל קצת מהבית נשאר שעבוד המשכונה על הנשאר ואפי' נפלה כולה אם נשארו עצים ואבנים כשיעור חובו נוטלן ואינו מפסיד כלום הכי נמי כאן כשנחשוב קנין הגוי הוא כנפילה הנשאר יטלנו המלוה ולכן דינא הוא שאינו נוטל המלוה אלא כשיעור ההיזק שהיה ניזוק. המשל הבית שוה ק' ומשכנו בחמשים וחזר ומשכנו ביד הגוי בשבעים והוצרך בעל המשכונה ליתן ע' עשרים יתן הוא וחמשים האשה בעלת הבית שבכך היה נזוק לבד באופן שכך שמים כמה היה נזוק בעל המשכונה אלו היה נפרע החוב של הגוי וכמה היתה נזוקת האשה ועושין אותם חלקים ולערך זה יפרע מלוה והאשה ויש לשאול מה שנותן הממשכן בעד האשה אם כופה אותה למכור הקרקע שלה ליפרע ממנו או לא ונראה דהוי כשאר כל ההוצאות שאינו יכול לכופו לפרוע אלא יוסיפם על המש' ולעת שירצה יפדה דמעיקרא נתנם בשביל המש'. כללא דמלתא שמה שפורע על המש' להעמידה יכתבנו חוב על הבעל ומה שנותן בעד האשה יכתבם מש' על הבית. ותול"מ: שמז שאלה מורדת על בעלה אם יכול לישא אשה אחרת עליה או לא. ועוד שאלה מי שהיה לו שתי נשים ומתה אשתו הא' אם יכול לישא ג' שהיא שניה לשניה: תשובה המורדת לא נכנסה כלל בכלל השבועה שלא ישא אשה אחרת עליה דאיך יתכן בעולם שתמרוד אשתו עליו וישאר נודד גלמוד וכ"ש אם צריך לפו"ר ודאי שעל דעת כן לא נשבע כלל ומס' כתובתה נלמוד שלא ישא א"א עליה דהיינו שתהיה צרה עליה והיא עדיין אצלו אבל אם מרדה והלכה לה אין זו עליה: וג"כ יוכל לישא מטעם אונס שאין לך אונס גדול מזה שישאר נודד והוא לבדו דר (רב מהר"ם אלשיך סי' פ') ודעדיפא מזה כתב הריב"ש בתשובה סי' צ"ט והביאו הב"י בה' נדרים סי' רכ"ח ובמהר"ם אלשיך סי' פ"ו ולמד ממנה להיכא דנסמית אשתו מב' עיניה דהוי אונס ויכול לישא א"א עליה אעפ"י שנשבע יעו"ש ובלקט הקמח משם הרדב"ז ומשם לחם רב כולם הסכימו שכל שפייסה לאשתו שנשבע לה שלא ישא וכו' לתת לו רשות לישא אחרת עמה ופייסה בדבר שכמותו מתפייסת ולא נתפייסה הוי אונס ומותר לישא א"א יעוש"ב ומכ"ש וק"ו בזו שלא רצתה כלל להיות אצלו דפשיטא דהוי אונס ויכול לישא אשה אחרת: איברא שלא ראינו מי שעשה מעשה בזה. וגם באשתו של דוד ן' לטבאך רציתי לעשות זה כמו שידעת שהיית עמי אחר הבלשת לתפ"ץ ולא איסתייעא מלתא כי כל א' מהדיינים היה נ"ל שזה חידוש גדול ואין זה מן התימה למי שלא הורגל כ"כ בפוסקים. אח"כ נתתי אל לבי אולי דלא אמרה הריב"ש ז"ל אלא במי שנשבע לבד ולא סיים כמו שאנו מסיימין ואם ישא א"א וכו' שלא וכו' שיפרע לה כל מה שהחזיק הרי שאנו עושים שבועה וחיוב ונהי דלגבי שבועה לחוד מהני אונס לבטלה דקי"ל דאדם בשבועה פרט לאנוס דכל שנאנס או בשבועה עצמה או בביטולה כנדון הריב"ש ז"ל פטור משבועה ולזה סובר ז"ל דכיון שתלה הדבר ברצונה י"ל שסבר לרצותה בכל מידי דמפייסה וכיון שלא נתרצית הו"ל אונס ואנה"נ לס' הריב"ש ז"ל אם נשבע סתם שלא ישא אחרת עליה ולא אמר אלא אפו"ר לא מהני הפיוס שכן מדוקדק מדברי הריב"ש ז"ל שתלה ההיתר באו' אלא אפו"ר יעו"ש. והארכתי בזה לפי שלכאורה לא נתישב בלבי היטב מהו האונס הזה שכתב הריב"ש ז"ל ומ"מ שבנדון הריב"ש לא סיים הסיום הזה שאנו עושין ואם ישא אשה שיפרע וכו' שזהו חיוב פשוט ולא מהני ביה אונס וה"ז כמי שנשבע שלא יעשה דבר פלוני ואם יעשה מחויב וכו' ופתהו יצרו לעשותו ועשאו דודאי החיוב עליו באין אומר ודברים ובכתובות שלנו אנו עושים שני דברים שבועה וחיוב ובאמת שהיה לנו לעשות חיוב לבד וכך הנהגנו לעשות בקצת כתובות בשעה שבטלנו שלא לכתוב כשט"ח ובש"ח כשית"ך שהיא קרובה לשבועת שוא וכן בשטרי מקח וממכר והכרזנו זה וצוינו לסופרים שלא יכתבו כ"א בקש"מ בדל"כ אלא שקצתם אינם נזהרים עד היום ובשטרי כתובות צוינו לכתוב וקע"ע החתן שלא ישא ואם ישא וכו' יפרע לה וכו' וכך עשיתי בכתובה עם אשתי אלא שהסופר כתב כטו"ד באופן שנראה דהחיוב לא יפטרנו אונס כזה שלא נתפייסה וכיון שכותבין ב' דברים חיוב ושבועה לזה לא יועיל לנו הוראת הריב"ש ז"ל אלא שנראה קצת מדברי הריב"ש דגם מן החיוב פטור שכתב שם ומה שנסתפק לך אם יש לכוף אותו לגרש ולתת לה כתובתה עכ"ל. משמע שגם שם עשה החיוב כמו שאנו עושין