משפטים ישרים צז

אין בהם הכרח שהקנייה היתה לזכות משה בנו רק אומר שקנאה משכי' בנו והנה המדקדק בל' הצואה גם בל' ההודאה שעל גבה ימצא שנוים רבים בין תורף הצואה וההודאה עצמם ובין ההעתקה שהעתיק החכם המסתפק בפסק החכם הפוסק שהנה בצואה כתוב וז"ל ושחזקת הבית אשר הוא דר בו היא כתובה לזכות בתו המעות שבהם קנו החזקה ונכתב השטר לזכות בתו ההוא אמר שאין לבתו בהם כלום שדמי המקנה של החזקה נתנם הבחור משה בנו ממה שהיה משכיר עצמו לזולת ונוטל שכירותו עכ"ל: הנה מל' הצואה נראה שלא באה כלל להפריש בינו ובין בנו לומר של בנו ולא שלו רק בא לרחק בתו שלא יעלה על לב איש לומר כי היא של בתו בא לומר כי הוא שלו ושפרע משכי' בנו לפי הדין שהם שלו כי סומך על שלחנו ומעשה ידיו לאביו וגם לפי המנהג שהיה נוהג עם בנו כמנהג העולם שנוחלין שכירות בניהם וכ"ש שכירות בנו הקטן הלואי יגיע לחלק עשירי ממזונותיו. זהו המכוון מצואתו ואין לחוש להעתקה שהעתיק החכם המסתפק שסיים מה שלא היה וז"ל שהחזקה קנאה מדמי שכירותו ולזכותו קנאה עכ"ל. ושני תיבות אלו לא נזכרו כלל בצואה ואין זה שגגה מהחכם המסתפק כי ראיתי גם בדברי החכם הפוסק כתב כן בפסק הא' אך גם הוא כתב זה בשגגה שלא זכר לשון הצואה כי לא היתה לפניו ועכ"פ שגגה היא כי איך יאמר המצוה שלזכותו קנאה והוא לא קנה כלום כי בתו היא שקנתה ובתו לא עלה על דעתה כלל לקנות כ"א לזכות אביה כי מה לה לקנות לזכות הבן הקטן שהיה תחת אביו וכל כונתה שלא יצא אביה מהמדור שהיה בו. ואמת כי רמאות נהגה לדחות הלוקח שלא כדין ולפי האמת היא של הלוקח ומ"מ כיון שנדחה נדחה והרי ידע ושתק וזכה בה ראובן. וגם בהודאה הכתובה ע"ג הצואה מוכח כן שכתוב בה וז"ל שהודו שלם ואשתו שהמעות שבהם סלקו הלוקח הם של אביה שתפס משכירות משה בנו ולזכותו קנו החזקה והם לא היו כ"א שלוחים בדבר ואין להם זכות בחזקה עכ"ל. מבואר נגלה שכל כונתם כ"א לשלול עצמם שאף שבשטר כתוב לזכותם הם לא היו כ"א שלוחים והיינו לראובן כמו שסיימו ולזכותו קנו החזקה דהיינו לזכות ראובן דמה להם ולמשה וכ"כ בהעתק וז"ל שקנאוה לזכות ראובן ומנכסיו קנאוה והם לא היו כ"א שלוחים בדבר עכ"ל אלא שסיים וראובן אמר לפנינו שמנכסי משה בנו קנאה לזכותו משכירותו שהיה גובה עכ"ל. אבל בלשון הצואה לא יתכן לומר כן דאיך אמר שקנאה לזכות משה בנו והוא לא קנה כלום כ"א בתו היא שקנתה והיא ודאי לא קנתה כ"א לזכות אביה כדי שלא לצאת מן הבית. באופן בין בצואה בין בהודאה שעל גבה אפילו אם היתה כשני עדים לא מוכח כלל שלזכות משה היתה הקנייה וכ"ש עכשיו שאין בה אלא עד אחד וכ"ש שאפי' היתה בשני עדים אינה כ"א זכייה מחדש ובע"ח הקודמין הן קודמין וכיון שהחזיק ראובן במקחו כמה שנים הרי היא שלו ואין למשה בה כלום כי אין לו אלא מה ששייר אביו והחזקה שהחזיק משה אינה כלום כי יודע שהחזיק שלא כדין ובלא"ה הוא שותף עם אחיו בירושת אביו ושותפין אין להם חזקה ולכן הדין דין אמת שבע"ח קודמין ואינם צריכין שבועה כיון שהיא בני חרי ביד היורשים והכרזה היתה צריכה אלא שאינה צריכה כדין נכסי יתומים דסי' ק"ט דהיינו דוקא יתומים קטנים אך צריך הכרזה בסי' ק"ג ואם נראה לב"ד בזה שלא להכריז כגון שיוסיפו קצת על שומת השמאים סגי בהכי דכיון שהדבר תלוי בראיית הב"ד אם נראה להם שלא להכריז מאיזה טעם יכולין להוריד בלי הכרזה וכן נמצא בהודאה שעשו הרבנים מהריב"ץ ז"ל והרב המשבי"ר ומהר"ם אדהאן ז"ל שנר' לנו שאין הכרזה והורידו בע"ח בלא הכרזה אך צריך הורדה בג' והי"ל לחכם מאריה דאתרא לצרף עמו שני ת"ח אחרים שלא ישאר מקום לבע"ד לחלוק וכתורה יעשה וזה אינו מזיק וגם עכשיו יכול לעשות כן. והכל מתוקן באופן שהדין דין אמת כדברי החכם הפוסק נר"ו ותול"מ: שמה שאלה על ענין בה"כ הי"ג שבמתא סא"ל הנק' ע"ש הרי"ע ן' קיקי וכמה דיות נשתפכו על זה ושוב שלחו פסק חדש מחד צורבא מרבנן כהה"ר שמואל ן' ביבאס לזכות הלוקח וזה אשר כתבתי להשיב לו כי לא מצאתי זכות לקונה: תשובה על כל פרט יש להשיב אמת שאשר הרבית להביא ראיה שדברי הגה דסי' ר"ה ס"ג דלענין זה הוי כמכר וכו' שהיא מדברי הריב"ש ז"ל דבמטלטלין נמי איירי אמת הוא ובעיני הדבר פשוט יותר מביעתא בכותחא עד שאני תמה עליך על כל האריכות וקבוץ השאלות ותשובות דמהיכן הרגלים לחלק בין קרקע למטלטלין דחד טעמא הוא דאמרינן דמצד ההנאה מכר ואם היא מועטת אפשר בעיניו היא גדולה ולזה לא מהני מו' לחוד דלאו כל כמיניה לקחת הנאה מחבירו ולגנוב דעתו למכור לו ולבסוף יוציא המודעה שזהו הטעם העיקרי לדעתי על מאי דקי"ל דמו' לחוד לא מבטל המכר והיה הדבר קשה בעיני מאד לפי שטחיות הטעם שנתן הסמ"ע דכיון דקבל זוזי גמר ומקני וזה שייך באונס לחוד וזוזי נימא דגמר אבל לגבי מודעה מה שייך לומר גמר ואנו רואים שלא גמר פי' הדבר הוא דלאו כל כמיניה לקבל מעות ולמסור מודעה כאמור ובמקום אחר הארכתי בזה. וגם דברי הריב"ש וכו' אחר שהביאם מור"ם ז"ל הלכתא נינהו ואם הוא ז"ל הביאם מדברי הריב"ש והריב"ש כשטת רשב"ם אמרה ורשב"ם פליגי כל הפוסקים על פירושו ודאי יפה כתבת דמ"מ הך דינא דנקטינן מדברי הריב"ש הלכה הוא דאף לחולקים על רשב"ם ז"ל י"ל כמו שכתבנו דלאו כל כמיניה וכו' שזהו הטעם בכל מו' לחוד שאינה מבטלת המכר ואיך שיהיה הרי מור"ם קבעה הלכה ומוכרחים לתרץ ולתקן דבריו ז"ל אכן אעיקרא דדינא פירכא שבעניננו זה בנד"ז אין כאן שום הנאה בעד המתנה דמי זה שמע כזאת ומי ראה כאלה שיביא אדם אריס לשדה ובעד אריסותו יתן לו מחצית השדה לגמרי והלא דיו הנאתו שנוטל אריסותו והלא ההנאה שמגעת להרח"ב היא יותר ממה שמגיע להר"א ולפחות שניהם שוים שגם הרח"ב יש לו הנאה שמוצא בה"כ להיות שכור בה לקחת הנאה קבועה וכל הנאה פורתא שזכרו הפוסקים הוא שנותן הקונה למקנה הנאה אחת ומתחסרת לו אבל שעבוד זה ששעבד עצמו הרח"ב הרי מתן שכרו בצדו שנותן הנאת המחצית ואיך תקרא זה הנאה לגבי המחצית שזכה לו לדורות עולם. אחר המחילה הראויה אין אלו אלא דברי תימה והגע עצמך לא היתה מתנה זו כלל לא היה מתרצה הרח"ב לעמוד לשרת וליטול בהנאות בה"כ הי"ג כשאר כל הש"ץ אתמהה. וכמה גדולים דברי חכמים שאמרו אין אדם רואה חובה לעצמו כי לולי זה בשכלך הזך היית דוחה זה באמת הבנין וזה מלבד הטעם שנתננו בפסק שהרי השטר נכתב בלשון מכירה ואיך נאמר שבעד שכר שירותו ושעבודו נתן לו המחצית האחר והמה לא עלה על רוחם כלל זה לא המוכר ולא הלוקח ובעיני שהמלמד טענה זו ללוקח ממש הוי כעורכי הדיינין