משפטים ישרים פח

שכב שאלה ראובן ושמעון יש להם שני בתים גדולה וקטנה ותבע שמעון גוא"א בשניהם יחד וראובן משיב כי רצונו ליטול א' מהן: תשובה הדין עם ראובן כנז' בטור סי' קע"א שסברת הרמ"א ורבינו האי והרא"ש שחולקין בתים כנגד בתים דהיינו שיאמר לו טול אתה מה שתרצה או שוה בשוה או ע"י תוס' דמים ונראה שצריך לתת לו הבחירה לכל צד או תטול הקטנה ואני אטול כנגדה בגדולה והנשאר תטלנו אתה בדמים או אטלנו אני או תטול הגדולה כולה בדמים או תטול כנגד הקטנה בגדולה והנשאר אני אטלנו כ"ז נראה מהב"י שהביא ס' רבינו יונה וסברא זו היא הסברא שסתם בש"ע סי' הנז' סי"ד שכתב שה"ה לאם אין דמיהן שוים ולא פסקינן כס' יש מי שחולק שהוא יחיד כנגד כל הנך סברות שזכר הטור: שכג שאלה שני שותפין בשני בתים אמר א' מהם גוא"א בא' והשני ישאר משותף ואחר אמר נחלוק בית כנגד בית בגורל והאחר אומר או שתתן לי הבחירה ליטול איזה שארצה או שאעשה עמך גוא"א באחת שאני רוצה: תשובה לזה שאומר נחלוק בית כנגד בית בגורל שומעין זולת אם יעלה הבית בדמים ולתת הבחירה לחבירו אם ירצנה באותו עילוי שאז שומעין לו דגורל עדיף מן הכל זולת כשיעלה בדמים כן נר' מדברי הטור סי' קע"ה שזכרנו למעלה דחולקין בתים נגד בתים ואין עושין גוא"א כלל והעילוי נזכר בדברי הטור ריש סי' קע"ד והגם שכתב הב"י שיש חולקין כדברי הטור נקטינן וכן נראה מדברי המ"מ פ"ג מהל' שכנים הביאו הסמ"ע סי' קע"ג ס' דקודם שעשו הגורל לאחד מהן יכולין לעלות יעו"ש: שכד שאלה שני שותפין בחצר שכל א' יש לו בית בפ"ע והם שותפין בתורבץ החצר אם יכול א' להכריח חבירו בדינא דגוא"א: תשובה דבר זה מחלוקת בין ב"ד שלפנינו שהרב א"ז ז"ל כתב שנהגו בכל המערב לעשות גוא"א אך מהריב"ע ומהריב"ץ כתבו בראיות נכוחות שאין להשיב עליהן כלל שמן הדין הגמור אין בחצירות דידן גוא"א כלל ובמ"א הארכתי שדבריו נכוחים וברורים וגם הרב א"ז ז"ל כמודה לדבריהם אלא שבא מטעם מנהג. ולקוצ"ד נר' שהוא מנהג בטעות גמור כי הוא נגד הדין ואין לו שום פנים מן הדין. ומ"מ נראה לקיים המנהג שהוא להשבית ריב ומדון בין השכנים ולכן נר' דדוקא אם היו שניהם דרים בחצר אבל אם היו מחוץ אין לעשות כלל גוא"א אם לא מדעת שניהם וגם בדרים שניהם בחצר נראה שאין עושין גוא"א אלא בשכי' אבל אין לו כח לגרשו מנחלתו רק להשקיט ריב יעשו גוא"א בשכי' ובאורך הזמן ישקיט הריב כנ"ל לדון הלכה למעשה ונ"ל שכל הפוסק גוא"א במקח וממכר בשני הבתים המיוחדים הוא עוות הדין ועתיד ליתן את הדין. ובזה פסקנו בשני שכנים שהיו בשלום ובמישור אלא שקרוב של א' מהם רצה לדור באחד מבתי החצר פיתה לקרובו לעשות גוא"א עם שכינו וכשיוציאנו ידור הוא באותו בית ופסקנו אע"ה ומר אחי נר"ו שאין במעשיו ממש ולא יוכל לעשות כלל גוא"א וכן אנו דנים והולכים: שכה שאלה בית נמכר וראובן יש לו בית אחורי ביתו והוא בחצר אחרת אם יקרא מצרן: תשובה מן הדין הגמור נקרא מצרן ולא כר"ת דמדמי לה למפסיק וכו' כמבואר בב"י בשם כמה פוסקים והטעם שגם כאן יוכל לפתוח ביתו לביתו אלא שמעולם לא ראינו מי שעשה מצרנות כזה ואפשר שנהגו כר"ת אך מן הדין נראה מ"ש: שכו שאלה שותפין התנו ביניהם שהמס מן האמצע וכשמת המלך עמד בנו תחתיו וגזר לשלול כל הערים כידוע ומקצת הערים לא שללם אלא הטיל עליהם ממון רב מאד ושאלוני אם המס הזה בכלל תנאי השות': תשובה נראה פשוט דאינו בכלל כיון שהמס הזה במקום שלל שלל מיקרי דלא עלה על דעתם כלל שיהיו שותפין בשלל. ועוד הבאתי ראיה מסי' רכ"ה ס"ג יעו"ש דכל אונס דלא שכיח אין כוללין בתנאי: שכז שאלה דיינים שדנו את הדין וחייבו החייב ופרע על פיהם ועברו ימים ואמרו שאותו הדין שקר כי אנוסים היו מהתובע לו' שהנתבע חייב ועברנו על לא תגורו מפני איש נאמנים להוציא מהתובע או לא: תשובה כתב מרן בסי' מ"ו העדים שאמרו אנוסים היינו וכו' מחמת ממון אינם נאמנים לפי שאין אדם משים עצמו רשע עכ"ל. ונ"ד נראה לכאורה כי כן משוו נפשייהו רשיעי באומרם שדנו דין שקר ונראה שהדיינים נאמנים לגבי עצמם כמו שסיים שם לגבי עדים. אבל יש להסתפק באומרים אנוסים היינו מחמת נפשות אם נאמנים או לא וזה אין לפשוט מעדים שכתב שם דנאמנים דשאני התם שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ומהימנינן להו במגו דאי בעי אמרי אין זה כתב ידם וכיון שאומרים כן בתוך כדי דבור נאמנים אבל הכא לא שייך לומר כן שהרי כבר פרע החייב על פיהם: גם אין לפשוט לאידך גיסא ולומר דהא התם אם כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים אפילו לפטור מכ"ש הכא לחייב דודאי אם פרע הלוה השטר ואחר שפרע באו העדים ואמרו שאותו שטר שפרע הם חתמו באונס נפשות פשיטא דאין נאמנים להוציא מהתובע אע"ג שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אחר שכבר פרע. ולכאורה י"ל דגם הכא אין נאמנים הא לא דמיא דשאני התם דגזירת הכתוב הוא כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד משא"כ בדיינים דאינם בפסול זה דפשיטא דדיינים שדנו דין ואחר חזרו בהם ואמרו שטעו נראה דנאמנים וחוזר הדין. ומיהו גם זה צ"ע וצריך להתיישב בו אם התובע מכחישם ואומר לא כן היה המעשה אלא כן וממילא לא טעיתם והם אמרו כן היה המעשה וכן היו טענותיהם אלא שאנחנו טעינו דאישתמיט לן האי פוסק וכיוצא אם נאמנים או לא: וקודם צריך לפשוט זה כתב מרן סי' כ"ג כל זמן שבעלי הדין וכו' לזה זכיתי ולזה חייבתי וכו' וכל זה דוקא בדיין א' אבל שנים נאמנים לעולם. ולכאורה נראה שה"ה הכא דנאמנים דמ"ל אומרים לזה זכינו או לומר טעינו שהרי עיקר הדבר הם שאומרים שכך וכך טענו לפנינו והמשפט ידונו עכשיו וכן נראה מדברי הש"ך ס"ק ה' דהיכא דמכחשין הטענות אם היו שנים נאמנים וכי היכי דבאומרים כך וכך טענו וכך פסקנו נאמנים ה"נ נאמנים לומר כך פסקנו אבל טעינו דאחר שהם נאמנים לומר כך וכך טענו לא משגחינן באומרם כך וכך פסקנו ונחזור ונדון אותם עתה וממילא שפסקנו לפשוט בעיין דגם באומרם כו"כ טענו ומה שפסקנו היה באונס דנאמנים ולא דמי לעדים דהוי עיקר הט' משום כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד משא"כ בדיינים: ומעתה נראה דגם באומרם אנוסים היינו מחמת ממון דמשוו נפשייהו רשיעי נראה להאמינם