משפטים ישרים פה

על ידי הדיין שטוען עליו אבל בטענה מבחוץ זה אינו נקרא לימוד טענות אבל הוא פסק דין וזה דומה לאחד שטען על חבירו אמרת ליתן לי וזה אומר לא אמרתי דפשיטא דיכול הדיין לומר בלאו הכי פטור וכיוצא בדברים אלו וכן אני נוהג ובא. ולא דמי להא דכתב מר"ם ס"ס י"ז דהתם בתובע שרוצה לזכות במקצת ורוצה הדיין שיזכה ביותר אמרינן דאפשר מחל בנותר אבל בנתבע ורוצה להפטר מעט והדיין רוצה שיפטר לגמרי מותר לגלות לו אם לא שהפיטור לגמרי תלוי בשבועה ודו"ק. והכלל נראה לפי עניות דעתי שכל שאין מלמדו לעשות שום מעשה רק פוסק הדין לפי הדבר שבא לפניו ולפי לשון השטר אף שלא טען בעל השטר מחסרון ידיעתו כל זה בכלל פתח פיך לאלם הוא שזהו אלם שיש לו מה לדבר ואין יכול שאין חסר לו אלא כח הדבור דוקא והאיסור בשני פנים או כשמלמדו לעשות כגון ההוא דר' יוחנן דמס' כתובות דא"ל קוץ לה מדי כי היכי דתהוי רפואה שיש לה קצבה דלא דמיא למזונות או כההוא דמשה בר עצר שתמכור כתובתה זהו פן א'. או פן ב' שמלמדו טענות שאפשר שהן שקר או ע"י כן יתחזק בשקר כמו אם הביא ע"א לא יאמר לו זה ע"א כמ"ש בסי' י"ז יעו"ש ועל זה הוא שכתב הרמב"ם שמתיישבין בדבר הרבה אך כל שאין הדבר תלוי בל' בטענות רק שעיקר הדבר נסבר אף שלא ידע בעל דבר בכלל פתח פיך לאלם וזה ברור לענ"ד וזה נ"ל פירוש הירושלמי שהביא הטור בסי' י"ז והקשה על הרמב"ם וכפי שכתבתי לק"מ להרמב"ם ז"ל והוא נכון וברור: שיא שאלה לסטים שללו שיירא אחת מעות סך א' ובגדים ק' ובבואם להתפשר עמהם הגוים ברצונם אמרו בעד הסך מאה מתקאלים נתן לכם חמשה ושבעים ובעד הבגדים נתן לכם חמשים והנה בעלי השיירא מהם טוענים כי הגוים לא דקדקו בדקדוק רק גוזמא בעלמא ורוצים לערב הכל ולחלוק לפי הערכה ומהם מבעלי השיירא שלא נטלו בגדים כל כך רוצה ליטול כדי רביע כמו שנתנו הגוים המשל בעצם ראובן נטלו לו ב' שלישים מאה מתקאלים ושמעון שליש ובבגדים להיפך ראובן שליש ושמעון ב' שלישים ופשרו הגוים בעד המאה ע"ה מתקאלים ובעד הק' של בגדים נ' ראובן טוען שיטול ב' שלישים במעות ושליש בבגדים דהוה ליה ס"ה תקק"מ ע"י ושמעון טוען שהכל נחלוק מחצה על מחצה: תשובה הדבר צריך תלמוד אבל מן הסברא פסקתי להם שהכל יכנס לאמצע ויחלקו בשוה מחצה למחצה יען כי הגוים אשר הקלו בבגדים לא היה בכוונה רק להזכיר הבגדים בפני עצמם שלא ישאר לנשללים שום תביעה כי כן הסכימו ראובן ושמעון התובע והנתבע ולזה הוה ליה כאלו פשרו בעד הכל במאה וחמשה ועשרים ויחלקו בשוה: שיב שאלה ראובן הוציא שטר על שמעון השיבו שמעון הלא אתה פרעתני שבוע זה ואם איתא שהשטר קיים לא היה לך לפורעני השיב ראובן לא היו ד"מ לא פרעתיך הביא שמעון עדים והוכחש וראינו בשטר ששעת הפרעון עדיין לא הגיע זמנו יכול החכם לטעון בעדו ולומר עדיין לא הגיע זמנו לא וכן בההיא דסי' פ"ה ס"א וס"ג הנה דחשש אסמכתא בכולם אם לא טען אותה הטענה שמצילתו וטען טענה שהוכחש בה אם נחייב אותו או נטעון בעדו תשובה נראה דדמי לשאלה שלפני לפני זה שכתבתי שיכול לטעון בעדו ולומר זה נתפס על לא דמי כל כך דשאני התם שאין שם חיוב כלל אלא שהוא עני הדעת חשב שאם יודה יתחייב לכן הוא בכלל פתח פיך אבל זה שלא ידענו אם האמת עמו או לא י"ל שאין לדון אלא לפי טענותיו וקרוב לדמות יותר להא דכתב בסי' פ"א ס"א אמר לחבירו מנה לי בידך והשיב משטה וכו' ואפילו טען לא היו דברים מעולם פטור דמלי דכדי לא דכירי אינשי עכ"ל. משמע דדוקא משום דמילי דכדי לא דכירי וכו' הא לא"ה חייב ולא טענינן משטה הואיל והטענה דלהד"מ שסמך עליה הוכחש בעדים וכן כתב בס"ג דדוקא איהו גופיה מצי למטען. אבל כד דייקינן שפיר נראה דאף דלא דמי לשאלה הראשונה אינו דומה גם לההיא דסי' פ"א דשאני הכא דאיכא שטר מקוים ביד הלוה ולא מרעינן אלא בטענה חזקה וכל שיש להשיב על טענתו של זה לומר מטעם זה לא נפרע ממנו אנן טוענין בעדו אף שהוא לא טען שאין זו טוענין לו רק סילוק הטענה של האחר שזה שטרו בידו והאחר רוצה לסותרו בטענה וכל שיש להשיב עליה נפלה ונשאר השטר במקומו. וראיה מדברי הרא"ש ז"ל שהביא בהגה ס"ג שכתב ודוקא שהשטר ברור שאין בו חשש וכו' וז"ל הרא"ש ז"ל כלל ע"ב סי' ב' ואם כו' שראובן נתחייב לו בשטר אחר שנחזק עליו זה השטר וכי ההוא דפרק בתרא דכתובות ב' שהוציאו וכו' דשמא וכו' ואף אם נכתב וכו' לא דמיא לההיא דאדמון ששטר זה אינו כ"כ ברור לגבות עכ"ל. הרי דמספק טוען עליו הרא"ש ז"ל ולא קאמר אם טוען כו' ואדרבה מהשאלה נראה שעדיין לא השיב כלל הנתבע לטענה זו והרא"ש משיב מעצמו שהשטר אינו כ"כ ברור וכן נראה משטחיות דברי מרן ס"א ואם עדיין לא הגיע זמן שטרו אין טענתו טענה מסתמיות הלשון משמע הן השיב האחר עליה שמחמת שלא הגיע זמנו וכו' או לא השיב רק שתק לעולם אין טענת האחר טענה וזה בסיפא שזה יאמר לא מכרתי לך משמע שאעפ"י שלא אמר כלום כיון שיוכל לומר כן בטלה טענתו של זה שאנו טוענין לו ומן הטעם שכתבנו שזה סילוק טענה ולא טענה ואנו אומרים כי אפשר שכח ומן הטעם הזה לוה ממנו אחר ששטרו מקוים בידו לא מרעינן ליה אלא בטענה שאין להשיב עליה: שיג שאלה ראובן ושמעון שותפין בבית א' והשכיר ראובן חלקו לשמעון או נתנו לו לזמן ושוב תבע ראובן לשמעון בדינא דגוד או אגוד הדין עמו או לא: תשובה נראה שאין הדין עמו שאחר שהשכיר חלקו לחבירו עד זמן פ' וכ"ש אם נתנו לו שאינו יכול לתובעו בדינא דגא"א דדינא דגא"א צריכין להיות כולם שוים שלא יגיע נזק לזה יותר מזה מלתא דשויא לתרוייהו גא"א אבל בנד"ז שא' נהנה מהבית בתורת מתנה מחבירו או במשכנתא שהיא שכירות בפחות ואיך יסלקנו ממנו בדינא דגא"א דאותו שהוא בידו אם יגוד הוא ויתן דמי הבית נמצא שחסר המתנה או המשכונה שמשכן לו חבירו והגם שאם יאגוד חבירו ודאי שישאר הוא בחלק חבירו ע"ס הזמן שקצבו מ"מ אם יגוד הוא נמצא שחסר וזה אינו דין כלל דלא אמרו חז"ל דינא דגא"א דינא הוא אלא שאין נזק לו בגוד כמו אגוד. אמנם צריך לעיין באם היתה בידו שכורה לזמן דלכאורה אין לו נזק דאם יגוד הוא הרי הוא נמלט מן השכירות בעד מעותיו שנותן ואם יגוד חבירו הרי הוא דר בחלק חבירו בשכירות כמתחלה מ"מ נראה דעכ"פ יש לו הפסד שהוא דר בשכירות בלא מעות מרובים ועכשיו צריך ליתן כל דמי הבית כ"ז נראה לכאורה. ושוב מצאתי בשו"ת הר"ש בן הרשב"ץ דאינו יכול לעשות גא"א והעתקתי למעלה וע"ש מ"ש עליו