משפטים ישרים פ

לחלק דדוקא היכא שהבית אצלו נמכר בזמן היות הבית בחזקתו אז יש בו שייכות למצרנות מטעם שכתב הרא"ש דשכירות ליומיה ממכר הוא אבל כשאין זה נוגע בגבול חבירו אפי' כמלא נימא מה שייכות לדין מצרנות וזה פשוט. אלא שראיתי להרב הט"ז שכתב בס"ס קע"ה דהשוכר הא' דוחה להשוכר שבא להשכיר אחריו וסיים ונראה דגם הרמב"ם מודה עכ"ל. ולקוצ"ד דל"מ לדעת הרמב"ם שסתם וכתב דאין בשכירות דין מצרנות דפשיטא דאין כאן מצרנות כלל דמנין לנו להוליד דינים חדשים לדעתו ולו יהא שיאמר האומר שהוא טוב וישר שאמרו חכמים וזה פשוט מאד אלא אפי' לס' הרא"ש נראה דאין כאן מצרנות כיון דהשוכר הב' לא נגע כלל בגבול הא' וכשיכנס זכות ב' כבר פקע זכות א' לא שייך מצרנות ויהי מה לדעת הרמב"ם הדבר פשוט דאין כאן מצרנות כלל אפי' השוכר הב' רוצה להזמין המעות וכן אנחנו תמיד דנין דאין בשכירות כלל דין מצרנות ושוב הראה לי ידי"ן בני חמודי כהה"ר מימון נר"ו לשון תשובת מהר"י ן' שושן מסכים למ"ש יעו"ש הביאו הב"י בסי' זה: הן היום פשט המנהג בינינו לדון דין מצרנות בשכי' וכדעת הט"ז וזה דוקא אם השכיר לשמעון קודם כלות הזמן שכי' ראובן משא"כ אם לא השכיר לו עד כלות זמן שכי' ראובן אעפ"י שעדיין לא יצא מהבית אין כאן מצרנות וכן אנו דנים והולכים מעשים בכ"י יעב"ץ: רצו שאלה ראובן הלוה לשמעון על פה לזמן שאינו יכול לטעון פרעתי וכיוצא ואח"כ נתן מנכסיו לבנו קטן מתנת בריא והיתה כונתו במתנה ההיא לאהבתו אותו משאר בניו כי את זה אהב ובאהבתו אותו נתן לו נכסיו אם יוכל המלוה לטרוף מיד הבן או לא: תשובה הלכה רווחת דמלוה ע"פ אינה טורפת מהלקוחות ומקבלי המתנה כנז' בסי' קי"א יעו"ש ואך בנ"ד נראה דיכול לטרוף ותחלה נק' מאי דאיתא בגמ' גטין בפ' הניזקין אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין בעי ר' אחדבוי בר אמי מקבל מתנה מהו מי נימא דדוקא לקוחות משום פסידא או דלמא מקבל מתנה נמי אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא יהיב והו"ל כמכר ופשיט ת"ש וכו' ודחי לה. וכתב הרי"ף והרא"ש דמסקנא דמתנה כמכר ואע"ג דדחי בגמ' אין לסמוך על הדחיות ומזה פסק הטור בסי' ר"ב דמקבל מתנה אין המלוה טורף מידו ואע"ג דבגמ' לא נאמר זה אלא אהא דאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין דעת הפוסקים דה"ה לגבי אידך מתני' דאין מוציאין לאכילת פירות וכו' מנכסים משועבדים מפני תקון עולם דפי' משועבדים דסיפא כפי' משועבדים דרישא וכי היכי דאסיקנא התם דגם מקבל מתנה מיקרי משועבדים ה"נ בהא דאין מוציאין וכו' ובזה ניחא לי דברי בעה"ג בב"י מחו"י שכתב וז"ל מלוה ע"פ גבי ממקבל מתנה כדאיתא בהניזקין ולכאורה לא נזכר זה בהניזקין אם לא מההיא שכתבנו: איברא שמדברי הרמב"ם נראה קצת דלא ס"ל להשוותם דבפי"א מה' מלוה ולוה כתב דמלוה ע"פ אינו גובה מהלקוחות ולא זכר המתנה ובפי"א כשכתב דין דאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום ב"ח כתב ול"ש מכר ול"ש מתנה וקצת י"ל דס"ל דלא אמרינן ה"ה במתנה אלא בהא דאין נפרעים במקום ב"ח כיון דליכא פסידא למלוה כ"כ דס"ס הוא נפרע מבנ"ח אף שהן זבורית אבל במלוה ע"פ דנפסד הלוה לגמרי אימא דוקא מלקוחות לא טריף אבל ממקבל מתנה טריף וכ"ש כיון שהיא בעיא דלא איפשיטא י"ל דדוקא לגבי הא דאין נפרעים מנכסים וכו' פשטינן דאפי' מקבל מתנה אין נפרעים דכיון שיש ספק מוקמינן לה אדינא דאורייתא דבע"ח בזבורית ולכך אין נפרעים מבינונית שביד מקבל המתנה דדלמא מקבל המתנה בכלל משועבדים וספק שיש בתקנה העמידהו על דין תורה ויגבה מזבורית בע"ח אבל בהא דמלוה ע"פ כיון שדינא דאורייתא הוא להיות גובה מלקוחות וממתנה אלא מתקנת רבנן אינו גובה כשיש ספק אוקמינן אדינא דשעבודא דאור' וגובה ממקבל מתנה שאינו בכלל משועבדין א"כ יש פנים לומר דהרמב"ם ז"ל סובר דהמלוה ע"פ גובה ממקבל מתנה ויש פנים לומר שהוא בשיטת שאר הפוסקים ולא הוצרך לזכור דין המתנה בהא דמלוה ע"פ שסמך על מ"ש בהא דאין נפרעים מנכסים משועבדים והוא ז"ל העתיק הגמ' לבד ואחר שבגמ' לא נתברר זה כ"א בא' גם הוא העלים עין: ואיך שיהיה נקטינן דהא דמלוה ע"פ אינו גובה ממקבל מתנה יש צד לומר דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל ובמקום שהוא מוחזק ונוהגין לומר קים לי יוכל הוא לומר קים לי מעתה נאמר דאף דאנן קי"ל דאינו גובה ממקבל מתנה שהיא בכלל משועבדין מ"מ בגמ' לא הכניסוה בכלל משועבדין אלא משום פסידא דגם במתנה אי לאו דאית ליה הנאה מניה לא יהיב ליה וכמ"ש בגמ' בהדיא א"כ י"ל דדוקא במתנה שבין אדם לחבירו דאנן סהדי דלא נתן לו אלא משום הנאה שעשה עמו והו"ל כמכר ממש והיא בכלל לקוחות אבל מתנה לבניו הקטנים דלא שייך כלל לומר אי לאו דאית ליה הנאה מיניה ובודאי בלא הנאה יהיב ליה ולא שייך ביה פסידא כלל נוקמיה אדיניה דשעבודא דאורייתא וגובה מלוה ע"פ אף מהמתנה כזו דהא כל עיקר שרצונו להכניס מתנה בכלל משועבדין משום דאי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא יהיב א"כ היכא דלא שייך האי טעמא אוקמיה אדינא דאורייתא דשעבודא דאורייתא ואין לומר דלא פלוג רבנן במתנה דהא בורכא דהתקנה לא היתה אלא בלקוחות כמ"ש רב בגמ' וז"ל בס"פ גט פשוט אמר עולא דבר תורה מלוה ע"פ גובה מן היורשים ומן הלקוחות משום דלית לה קלא הרי דעיקר התקנה בלקוחות היתה אלא שאנו מצדדים לומר דגם במתנה אחר דאי לאו דאית ליה הנאה לאו יהיב נכנסת בכלל לקוחות דלקוחות ממש היא ממילא כל שאין הנאה אינה בכלל לקוחות כלל ולא נתקן בה שום תקנה ונשארה על דינה דשעבודא דאורייתא: ותדע עוד דאם היינו אומרים לא פלוג א"כ מאי איבעיא לה בגמ' במתנה ונימא דלא פלוג במשועבדים ואמאי איצטריך לטעמא דאם לאו ניחא ליה אלא ודאי כמ"ש זה נראה בעיני ברור וכבר חלקו הפוסקים מעין זה ואמרו דמתנת ש"מ גובה ממנה מלוה ע"פ כ"ה בב"י בשם הרב ן' מיגש והר"ן ז"ל הרי שיש מתנה שלא נכנסה בכלל משועבדין ואף החולקים הוא מטעם דאי לאו דעביד ניח נפשיה לא יהיב ליה כנז' באורך בס' כנה"ג משמע הא לא"ה לא הוה נכנסת כלל בכלל משועבדין. ועוד אני אומר שיש צדדין אחרים לחזק מ"ש שכבר כתבנו דהא דמלוה ע"פ אינו גובה ממקבל מתנה לאו מלתא פסיקתא היא די"ל דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל וטעמו ונימוקו עמו כמ"ש וא"כ אף שנאמר שזה ספק הו"ל ס"ס ספק הלכה כהרמב"ם ספק הלכה כחולקים ואת"ל הלכה כחולקים שמא לא דברו בנד"ז ובזה יודו: