משפטים ישרים עט

כשאר דיני ממונות ואף באמדנות דמוכח יש לחייב המוסר אף שאין לנו רשות לעשות כן בשאר נזקין במוסר הקילו כמ"ש מרן שמקבלין העדות שלא בפניו וסיים מור"ם שא"צ לכוין העדות ואף שבתשובת הרא"ש מקור דין זה לא נתברר שמקבלין עדות שלא בפניו אלא במעידין עליו להורגו וכמו שדקדק הרא"ש ואף בשלא בשעת מעשה כשדנין עליו להורגו כו' ומטעם שסיים כי כשראה עצמו בסכנת מות שימסור ויגלה סתרי כו' ומציל עצמו ע"י גוים ולא יעשה בו דין מאי דלא שייך כ"כ זה במעידין עליו לחייבו דלא ברי הזיקא כ"כ מ"מ רואה אני שכבר פשט המנהג ונכתבו מזה כמה פסקים לקבל העדות שלא בפניו אף לחייבו ממון והנח להם לישראל כי רבתה המספחת בע"ה ונעשית המסירות כהיתר וכולי האי ואולי ישובו מדרכם הרעה דהאי מלתא דקבלת העדות בפניו אינה אלא מדרבנן הלכך הקילו בעדים הולכים למדינת הים וכ"כ בב"י סכ"ח דקרא דוהועד בבעליו אסמכתא בעלמא ומדאורייתא מקבלין כל עדות אפי' שלא בפניו ודלא כמ"ש חכמי תיטוואן שהוא דאורייתא ואישתמיטהו ל' הרא"ש ז"ל אך מה שסיים מור"ם ואין צריכין לכוין העדות כ"כ חפשתי זה ולא מצאתיהו בהדיא בתשובת הרא"ש ואיני יודע מהיכן למד זה הרב ז"ל גם פי' קשה מה הוא זה שאין צריכים לכוין העדות כ"כ ובדוחק י"ל שלמדה מתשובת הרא"ש ז"ל שכתב ואלו רצה לקבל העדות בפניו ולדרוש ולחקור בדינו וכו' עכ"ל ומפרש הרב דהיינו שאין צריכים לכוין העדות והגם שיש לגמגם בזה כדאי הוא הרב לסמוך עליו ונקטינן שאין צריכים לכוין העדות וכו' דהיינו אף שלא ראו העדים המסירות להדיא כיון שנתברר לדעתם באומד חזק שהוא מסר יכולים להעיד אף שאין הדין כן בדיני נזקין דלא קי"ל כרב אחא בגמל האוחר בין הגמלים בסי' ת"ח מ"מ במסירות א"צ לכוין כ"כ ולכן נראה דיש בעדיות הבאים בקצה היריעה כדאי לחייב המוסר אף דבשאר דיני נזקין יש לפקפק בקצתם כמבואר למעיין וכ"ש כשנצרף לזה צורך שמא והפסד הד"ת במסירות בע"ה וכבר כתב הרמב"ם ע"ז וז"ל וכן אם יראה לב"ד שהדור פרוץ אין חומה באנשים אין מעצור לרוחם להגדיל פה ולהרחיב לשון במסירות ובמלשינות וכו' להעניש זה יותר מן הדין משום מיגדר מלתא הרשות בידם עכ"ל. מכל זה דעתי הקצרה נוטה לדברי החכמים הפוסקים החתומים להרי"ע בכל מה שהפסידו הנמסרים הנז' בגרמתו וכנז"ל וגם מצינו פסק חתום מיד הרבנים שלפנינו הרב מר אבא זלה"ה והרב מהריט"ץ זלה"ה ופסקו לחייב המוסר באומדנות ועילא מכל זה ראיתי בתשובת מהריק"ו ז"ל ש"ו קמ"ט ועוד שהרי מצאתי כתוב במ"א בשם רי"ו ואשה או קרוב נאמנים ע"ז וכן כל דבר וכו' וכן למוסר מאומד נאמנים עליו לפי כשהלשין לא היו שם עדים ומ"מ כיון שלא נמצא מפו' זה לשום פוסק מהפוסקים צריך עכ"פ לפשר פשרה קרובה לדין זה נראה לדעתי הקצרה כי הרבה שדא נרגא מהרש"ל ז"ל בדברי ר"ת אלו ביש"ש: א שאלה אחד הזיק לחבירו שבר כליו וכיוצא ולא עמדו לדין ולא הספיק לעמוד בדין עד שמת גובים מהיורשים או לא: תשובה הלכה רווחת דאין גובים מהיורשים אלא בא' מג' דרכים אך נראה דיש לחייב הניזק אם אין הדבר ברור שמחויב בדין ויש לדמות זה להא דאיתא בסי' קנ"ז סי"א דמוכח משם דאם אין הדבר שיתחייב ליתן אינו נאמן לומר שנתן וז"ל רש"י ממשנה בריש בתרא אינו נאמן אלא בעדים שאין דין זה גלוי לכל ועוד שיחייבוהו ב"ד אינו עשוי ליתן וכתב בנמק"י הרמב"ם סובר דנשבע התובע ונוטל אבל הרמב"ם ז"ל כתב ולא נראה לי כן אלא הוא כפרעתיך תוך זמני וגריע מיניה למדנו מזה דטענת נתתי בדבר שאינו החיוב ברור היא כקובע זמן וטען שפרע תוך זמן וכי היכי דגובה מהיורשים ה"ה הכא ולפי מאי דקי"ל בהרמב"ם דנשבע ונוטל גם הכא צריך לישבע וליטול אע"ג דבתוך הזמן א"צ שבועה ומ"מ נראה דאם אין ההיזק בעדים נאמן במגו דאם בעי אמר לא הזקתיך וכמ"ש שם הטור והובא בש"ע סי"ב דאם הנתבע מודה לתובע שבנאו אלא שפרעתיך נאמן במגו דאם בעי אמר בניתי בהדך עכ"ל. ונראה ברור דלמדה מהא דאיבעיא לן בגמ' לגבי קובע זמן ולא איפשיטא וכתב הרי"ף דקולא לנתבע ואמרינן מגו במקום חזקה ה"ה הכא אמרינן מגו במקום חזקה ויש להקשות השתא דקי"ל הכי אמאי לא אמרי בכותל מד"א ולמעלה שיהיה נאמן לומר שפרע במגו דאי בעי אמר עמדתי עמך לדין וחייבתני מיהו קודם יש לשאול דאם טען כן שהעמדתני וחייבוני ונתתי שאין זה סותר החזקה מיהו נראה לומר דאעפ"י כן אינו נאמן דכל כי האי יש לו קול וכיון שאינו מברר זה בעדים משקר דומה למ"ש סי' שמ"ד בטוען שמתה מחמת מלאכה שבמקום שעדים מצויים אינו נפטר עד שיביא עדים והכי משמע סתמא דמתני' בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן דלעולם כל שאין עדים לא מהימן ואם איתא יהא נאמן לומר פרעתי מעצמי במגו דחייבוני ב"ד ופרעתי אלא ודאי כההיא גופא אינו נאמן ומיהו נראה דאם יביא עדים שתבעו לדין על ככה וחייבוהו ב"ד נאמן לומר פרעתי אחר ששמעתי החיוב ברור וזה דומה לאם בנה בנין קבוע נאמן לומר שפרע וק"ו בזה וגם נראה דאם עבר זמן רב דיכול לו' כן חייבוני ב"ד ופרעתי ולריחוק הזמן לא מצאתי עדים דדמיא להא דסי' שמ"ד ג"כ בטוען במקום שאין עדים מצויים זה נראה לענ"ד ודומה קצת לזה כתב בסי' קכ"ו ס"ו המחהו אצל חבירו אינו נאמן לומר שפרע אח"כ עכ"ל וכתבו הפ' דהלואי יפרע האדם מה שברור לו שחייב ומזה פסקתי בא' שמסר לחבירו ולא הספיק להעמידו בדין עד שמת וטען היורש שמא פרע דאין בדבריו כלום מלבד טעם אחר שכתבתי במ"א שמוסר דמי לגזלן ואפי' עמד בדין: רצד שאלה ראובן נתן מעות לשמעון בעיסקא בע"א דוקא ועברו ימים וטען שמעון שלא נתעסק בהם כלל: תשובה נראה פשוט דאין עליו אלא ח"ס שלא נתעסק דלא תקנו שבועת השו' אלא כשנודע שנתעסק בהם מורה היתר אבל כשלא נודע שנתעסק אין לו עליו שבועת השו' רק טענת ספק שמא נתעסקת בהם ועליו ח"ס [א"ה וה"ה אם התנו במ"א ובזו' וטען שמעון שלא נתעסק בשום עסק כלל דאין עליו אלא ח"ס מזה הטעם שכתב הרה"ג אמ"ז זצ"ל כנ"ל, נאם יעב"ץ]: רצה שאלה ראובן דר בבית שמעון והשכירו שמעון לזולת אם יש לראובן דין מצרנות או לא: תשובה הא פשיטא אם שמעון משכירו בהמתנה לזולת פשיטא דאין בו דין מצרנות אם שמעון אינו רוצה להמתין לראובן ג"כ אך נראה דגם אם רוצה להמתין אין בו דין מצרנות ול"מ לסברת הרמב"ם שפסק מרן כותיה בס"ס קע"ה בסנ"ט וס' וס"ג דאין בשכירות כלל דין מצרנות אלא אפי' לסברת הרא"ש שפסק מור"ם בהגה דיש בשכירות דין מצרנות נר' דיש