משפטים ישרים עז

על הש"ס ויתלו עצמם לומר אחרי רבים ולא הנחת גדר וסיג לתורה וחכמיה הא' והאחרונים ותמיד אנחנו לוחכים כפות רגליהם ואפי' לא נעמוד על סוף דעתם אנו כופפים ראשינו להכרעתם ולדעתם ואפי' יהיו כ' ושלשים בסברא א' ויבוא א' ויגיד להם כך כתב הרא"ש כך כתב הרשב"א וכולם חוזרים בהם ועושים כדברי הגדול ההוא יען שידענו שחכמתו גברה על חכמתנו ואין בזה כלל אחרי רבים להטות. ולסיים במילי דאגדתא נלע"ד שזהו אומרם ז"ל כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו מעמיד אשרה וצריך לידע מה יחשבנו לאשרה וכבר כתבתי במ"א דברים נכוחים יעו"ש. ועכשיו נ"ל שרמזו רז"ל בזה למ"ש כי ע"י שעומד דיין שאינו הגון ויחתום עם כת א' מהחולקים וידעו ההמון לומר אחרי רבים להטות וזה ממש גורם לעבוד ע"ז כי רבים חללים אשר עובדים אותה. כללא דמלתא שדברי הרא"ה ז"ל יסוד מוסד אשר אין לנטות מהם ימין ושמאל ותול"מ: עוד ראיתי להעיר אזן המעיין בפרט א' ששגגו בו רבים והוא כל ששני החכמים מתוכחים זע"ז ומקשה א' על חבירו על סברתו קושיא חזקה שלא מצא שכנגדו תשובה הוגנת כ"א דחיות של הבל חובה עליו לחזור מסברתו אף שלסברתו נ"ל שהוא דין אמת מ"מ כיון שהקשה לו חבירו מגמ' או מפוסק וכיוצא מחויב לחזור וכל עוד שלא חזר ואינו חושש לקושית חבירו רק אומר כך נ"ל ז"א מן המנין ואין לנו לחוש לדבריו כלל וראיה שכך היה מנהג החכמים הא' לחזור בהם מכח קושיא ומחויב לכפוף ראשו ממעשה דר' דוסא בן הרכינס בצרת הבת יבמות דט"ז אמר התם כשיצאו יצאו בג' פתחים כתבו התו' כדי שלא ימצאו כולם יחד ויקפחם בהלכות ויצרכו לפסוק הלכה כמותו ע"כ. הרי שאע"ג שהעיד משם חגי הנביא אם היה מק' להם היו צריכים לפסוק הלכה כמותו: ומיהו נראה שאם היה בידו קבלה מאדם גדול מאד לא היה צריך לחזור מכח קושיא ותדע שהרי אקשי לר"ע ואוקמיה ואפ"ה לא חזר בו ושמא משום כן תי' התו' שאדרבא לשמוע תשובתו ומיהו ודאי במלתא שהיא שקולה מחויב לחזור בו מכח הקושיא כמעשה דלא יבא עמוני כו' אמר בעו לאכרוזי עליה עד שבא יתרא הישמעאלי ואמר כך מקובלני באופן שכל שיש קושיא גלויה על דבריו ואינו חוזר בו ה"ז דיין שקר ודבריו אינם מעלין ולא מורידין ובסוד הדיינים ובמנינם לא יבא וכמאן דליתיה דמי ויתקיים הדין ביושבים לפני ה' ומודים על האמת: רפה שאלה ראובן מכר לשמעון כל מה שירש מאביו יעקב ובקש שמעון ומצא שאחותו של יעקב מתה וירשה יעקב וטוען שמעון שיטול ירושת יעקב שירשה ראובן בכלל ירושת אביו תשובה אם אחות יעקב מתה אחר אחיה יעקב נמצא שלא זכה יעקב כלל וראובן ירש דודתו ואינה בכלל מה שמכר לו מה שירש מאביו שזה לא ירש מאביו דקי"ל אין אדם יורש בקבר כו' וכדאיתא בסי' רע"ו וסי' רי"א ס"ג וס"ד וזה פשוט מאד וכתבתי לאפוקי מחכם א' אלא שנסתפקו שמא אחות יעקב מתה א' ונראה דגם בזה אין הלוקח כלום דמספקא הנכסים בחזקת היורש שהוא ראובן ודמי להא דסי' ר"כ סי"ב ע"ש ולהא דסי' רכ"ג ס"ה דאפי' המוכר מסופק על הלוקח להביא ראיה כנ"ל: רפו שאלה מעשה באלמנה שמכרה בה"כ גוף ושררה וקע"ע אחריות השררה אם יעמוד הבן ויערער ועמד וערער וזכה בשררה כמו שהוא הדין אם מתחייבת האלמנה או לא: תשובה לכאורה נראה ששמין גוף השררה כמה שוה וגוף בלא שררה כמה שוה וההפרש תתנהו האל' דהו"ל כמוכר בית שלם ונמצא שאינו אלא חצי בית אכן כד דייקינן שפיר נראה דאין על האלמנה אלא להחזיר דמי המקח אם לא ירצה לקבל הגוף לבדו יכול לטעון שלא לקחתי אלא בית שלם ועכשיו הוא חסר. וקודם יש לשאול במוכר ב"ה סתם על דעת שיתפלל בה ויהנה בהנאותיה כמנהג ועברו ימים ועמדו מערערים וזכו בשררה אם זה נק' מקח טעות או אחריות ונ"מ דאם היה מקח טעות אין עליו אלא להחזיר את הדמים שקבל אם ירצה הלוקח ככל דין מקח ב"ה סי' רל"ב ס"ד ואם יהיה בכלל אחריות צריך לפרוע כל מה ששוה ביה"כ גוף ושררה אף אם נתייקרה. והנה כתב מרן בסי' ס"ו סל"ד גם במוכר ש"ח אמרינן אחריות ט"ס הוא שאם נמצא שהשטר אינו שלו או שטרפו בע"ח או שכבר מכרו לאחר זה בכלל אחריות ואם הביא ראיה ששט"ז פרוע זה מקח טעות ואם היה המוכר עני זה בכלל אונאה היא עכ"ד. הנה לפנינו ג' דרכים והחלוק שביניהם גלוי דאם הדבר הנמכר ישנו בעולם אלא שאינו שלו זה בכלל אחריות ואם הדבר אינו בעולם זה מקח טעות ככל המומין ואם ישנו בעולם אלא שפוחת משומתו זה בכלל אונאה ונראה נד"ז למי דומה בכלל אחריות אין להכניסו דכבר כתב מור"ם סי' קמ"ט משם המרדכי דאין השררה נמכרת וסיים ולא שום שררה יכולים למכור ואחר שאין מכירה כלל בשררה נמצא שאין כאן דבר שיחול עליו המכירה כלל והו"ל כמוכר דבר שאינו בעולם ומטעם זה ג"כ אינו בכלל אונאה דוכי תמכרו ממכר כתיב והשררה אין בה מכירה כלל ואין זה דומה אלא למקח טעות דקונה דבר בחזקת שלם ונמצא חסר ולכן דינו הוא כמוזכר בסי' רל"ב ס"ד דאם חפץ לקבל דבר כמות שהוא בדמי המקח הא' שפיר דמי ולא יוכל לומר לו תן לי פחת המום אלא שיוכל להחזירו לבעליו ויחזיר לו הדמים וה"נ בנמצאת שאין לו שררה שחשב שהמקום ההוא יוכל להתפלל בו ונמצא שלא יוכל להתפלל בו כי הקהל לא יוכלו לקבל אחר זולת בנו של החכם ממצות והכהן המשיח תחתיו מבניו וזהו ממש כעין מום במקח ודינו במום. ויש לדמות עוד להא דאיתא בסי' הנז' ס"כ המוכר לחבירו זרעוני גנה שאינם נאכלין וזרען ולא צמחו חייב באחריותן ומחזיר הדמים שלקח ממנו הרי דאע"ג דמכר לו בחזקת מצמיחים לא אמרינן שיתן לו שבח הזריעה אלו צמחו אלא מחזיר לו הדמים שקבל ממנו ותו לא וה"נ שמכר לו ב"ה ע"ד שיתפלל ונמצא שלא יוכל להתפלל שצריך להחזיר הדמים שקבל: ואחר שהוכחנו שאין בשררה דין מכי' כלל מעתה אפי' קבל המוכר אחריות כמאן דליתא דמיא שאין כאן דבר שיחול עליו האחריות והרי זה כמקבל אחריות כל מום שימצא במקח זה דאף שנמצא המום אין עליו אלא להחזיר הדמים שקבל שזהו אחריות דידיה דלא שייך קבלת אחריות אלא לדבר שהוא בעולם ששייך בו מכירה שייך בו גם אחריות ושאין שייך בו מכירה אין שייך בו אחריות והגע עצמך ב"יה של קהל שהיה לא' בה שררה ומכר השררה שלו לאיש וקבל אחריות של קהל ולא רצו דמלתא דפשיטא היא שאין עליו אלא להחזיר הדמים שקבל דכל אחריות הוא כמוכר וכשם שהמוכר אינו אלא בדבר שנתפס ביד כן אחריות אינה אלא בדבר שנתפס ביד זה נלענ"ד פשוט וברור: רפז שאלה ראובן קנה ס"ת מגוי א' ונתפרסם באומדנא דמוכח שהגוי גנב ס"ת מב"ה שהיה ס"ת של שמעון מונח בב"ה והמציא עדים שמעון שהס"ת שלו: