משפטים ישרים עו

נותן לבעלים רביע כמ"ש בסי' רל"ו ויהיב טעמא שהמציק מוכר בזול שמה"ט תקנו מתקני התקנה שכל מוכר לגוי מוכר בפחות רביע והגע עצמך לדינא דש"ס אם אותו הישראל שקנה החצר מאת הגוי נתנה למציק אחר ואותו המציק האחר מכרה לישר' מי נימא שהישר' הב' תשאר לו החזקה הא פשיטא דלא שאפי' מכרה הגוי בזול הניח רביע לבד שהוא מחמת ישראל הא' וכבר נשארה החזקה לישר' הא' אבל שומת הג' חלקים לקחם במושלם. וה"נ בנד"ז כיון שהיש' הב' מכר כל החצר לגוי על דעת שהיא כולה שלו אפי' יטול פחות רביע הרי נפרע בג' חלקים שלו במושלם ומהיכן תשאר לו החזקה ועד כאן לא תקנו בעלי התקנות אלא במוכר לפי האמת כל מה שהוא שלו אז תשאר לו החזקה אבל המוכר שלו ושל חבירו כל הנשאר הוא של חבירו ואף שכתבו מהאחרונים שהמוכר חזקתו לגוי נשארת לו חזקה דחזקה זה אמת ודאי דכיון שלא מכר כ"א החזקה שהיא רביע פשיטא שנשארה לו החזקה דחזקה דמה לי מכר כל החצר מה לי מכר רביע ממנה דס"ס אומרת כך התקנה שהמוכר חצר או חציה או רביע נשאר למוכר רביע רב או מעט ואין ה"נ בנד"ז אם הישראל הב' מכר בפי' לגוי ג"ח ודאי שנשאר לו חזקה אבל מכיון שמכר כל החצר מהיכן תשאר לו החזקה. ולהטעים הענין יותר יש לשאול במוכר חצירו לגוי ונשאר לו חזקה ושוב קנאה מהגוי וחזר ומכרה לגוי אחר שמה שנשארה לו החזקה בכל החצר שהוא רביע ועוד נשארה לו החזקה בג"ח וא"כ אם ישתדל וימכרנה ויחזור ויקננה ק' פעמים בכל פעם תשאר לו החזקה נמצא שיזכה בכל החצר זה לא יאמר אותו אפי' מי שאין לו מוח בקדקדו וה"נ דכוותה. מ"מ נראה זכות מעט לשמעון והוא שאם כשקנאה שמעון מהגוי לא סלקו ראובן תוך שנה כפי התקנה דאז החזקה של ראובן נעשית רביע החצר דוקא אם כשמכרה שמעון לגוים מתרצה ליטול בשכירות דבר מועט כל הריוח שבין הרביע שנטל ראובן למה שנטל הגוי הרי זכות זה כבר נסתלק ממנו ראובן אחר שלא פדה מידו תוך שנה ונשאר זכות זה לשמעון אחר שלא יגיע שום נזק לראובן שיטול רביע שלו מושלם כמות שהיתה תחלה בעת שהיתה ביד שמעון הנותר שהוא הטעאה לגוי זוכה בו שמעון וגם יש זכות לשמעון אם מכרו הגוי לישראל אחר הוא יכול לפדות מידו תוך שנה אבל אם עבר שנה ולא פדה לא נשאר לו שום זכות שהרביע הנשאר כבר זכה בו ראובן וזה ברור: רפב שאלה ראובן קנה חזקה משמעון והוצרך להוצאות הכרמים וטרח עם הגוי ולא רצה הגוי להוציא והוציא הוא ובא בע"ח של שמעון וטרף מיד ראובן וראובן אומר כי יתן לו ההוצאות ובע"ח משיב ההוצאות על הגוי הם ואם גזלך מזלך גרם: תשובה רביע מההוצאות ודאי יצטרך ליתן דאף שלפעמים נותן הגוי כל ההוצאות זהו הטעאה שמטעין לגוי ומן הדין חייב בעל החזקה ליתן רביע ולזה פסקנו כמה פעמים בשותף עם ישר' א' גוף וא' החזקה שנותנים בהוצאה בעל הגוף ג' חלקים וחזקה רביע ולא כמו שפסקו קצת שאין בעל החזקה נותן כלום מפני שעם הגוי היה הגוי נותן הכל ולא הוא כמ"ש לעיל באופן שהרביע ודאי יתן. אך נראה דגם כל מה שהוציא על חלק הגוי יתן וזה דכיון שהיה מוכרח להוציא והגוי לא רצה ליתן חזרו כל ההוצאות לצורך החזקה דמה לי צריך להוציאם דמחמת שהיה הבית נפסד מה לי צריך להוציאם מחמת שלא מצא מי שיפרע עמו באופן כל מה שהוכרח בעל החזקה להוציא לתיקון החזקה יתנהו בע"ח וא' יזכה בשלו רפג שאלה לוי שהוציא שטר כתוב לזכות ראובן על שמעון וטוען שהוא שלו אלא שכתבו על שם ראובן לסבה ידועה אצלו ורוצה לגבות משמעון: תשובה נראה שדינו כהא דסי' ס"ו מי שהוציא שטר וטוען שחבירו מכרו לו בכתיבה ומסירה ונאבד כו' נאמן לענין קנייתו ואינו נאמן לענין גבייתו כך בנד"ז אין ראובן יכול להוציא מידו שהוא נאמן לו' שלי הוא כשם שנאמן לענין קנייתו אבל אינו נאמן על תביעתו ולא יגבה בו עד יחזיר השטר לראובן שירצהו על כך בדמים או יקח הרשאה ועיין בסי' ס' ס"ח: רפד שאלה שורש שדיני התורה תלוי בו הוא מצות אחרי רבים להטות וצריך לידע אם אלו הרבים צריכים להיות שוים בחכמה או אפי' לא יהיו שוים נלך אחר הרוב: תשובה גרסי' בגמ' במס' עירובין דף ו' לעולם הלכה כב"ה והרוצה לעשות כו' כאן קודם ב"ק כאן לאחר ב"ק וכתבו התו' שם וז"ל כאן לאחר ב"ק וא"ת מאי שנא דלא קי"ל כר"א כו' ועוד דהתם היתה כנגד רבים כו' והכא אדרבא ב"ה הוו רבים ולא הוצרכו לב"ק אלא משום דב"ש חריפי טפי עכ"ל מכאן יש ללמוד דכל היכא דהוו חריפי טפי אין שם דין אחרי רבים להטות דלא אמרי אחרי רבים אלא בשוים בחכמה דוקא דאלת"ה היאך ב"ש רצו לעבור ח"ו על מא' אחרי רבים ואין לומר דאדילפינן מסברת ב"ש ניליף מב"ק שיצאה ואמרה אחרי רבים ונאמר דאע"ג דב"ש הוו ס"ל כך הרי ב"ק הכריעה דהולכים אחרי רבים אפי' כשאינם שוים הא ליתא חדא דקי"ל בכל דוכתא אפושי פלוגתא לא מפשינן ובדבר שלא נזכרה מחלוקת אנו למדין מא' מהתנאים ואומרים שלא יחלוק עליו בזה ובזה רגיל הש"ס בדוכתי טובא ואחר שב"ש רצו לקבוע הלכה כמותן משום חכמתן ממילא הדין כן גם לב"ה דב"ה לא היו באים מחמת שהם רבים רק מחמת שנ"ל שהאמת אתם ואחר שבאה ב"ק ואמרה שהדין כך קבעו כן מכח ב"ק ולא מכח אחרי רבים ותדע שהוא כן ששם בגמ' הנז' די"ג מקשי הש"ס וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלקים מ"מ זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין הם ועלובין היו וכו' והשתא אם נאמר שב"ק הכריעה לילך אחר הרוב אפי' כשאינם שוים בחכמה מאי קאמר מ"מ זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן והלא גלוי הוא מטעם אחרי רבים אלא ודאי כשלא יהיו שוים אין מחויב לילך אחרי רבים. ואחר החפוש מצאתי להרב הגדול הרא"ה ז"ל בס' החנוך במצות אחרי רבים כתב וז"ל ובחירת רוב זה לפי הדומה הוא כששני הכתות החולקות יודעות בחכמת התורה בשוה שאין לומר שכת חכמים מועטת לא תכריע כת בורים מרובה ואפי' כיוצאי מצרים אבל בהשוית החכמה או בקרוב הודעתנו התורה שריבוי הדעות יסכימו לעולם אל האמת יותר מן המיעוט כו' ומה שאני אומר כי בחירת רוב זה לעולם הוא כששני הכתות החולקות שוות בחכמות האמת כי כן נאמר בכל מקום עכ"ל ז"ל. שפתים ישק משיב דברים נכוחים. ולקוצ"ד נראה שהדין הזה שעשה הרב הזה ממש דברי התוס' אף שלא זכרם סוד ה' ליראיו. שוב ראיתי שהוא גמרא ערוכה יבמות די"ד וע"כ עשו דאזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו והכא ב"ש מחדדי טפי ותימא על הרב בס' החנוך שכתב דבר זה מעצמו ולא ראה הגמ' וס"ס סוד ה' ליראיו והוא לדעתי שורש שהתורה כולה תלויה בו שא"כ נאמר ח"ו כמ"ש אותו המין שאו"ה הם מאה כפלים על ישר' האם נאמר חלילה אחרי רבים להטות ועוד אם אמרת כן יבאו כת בורים ויחלוקו גם