משפטים ישרים עה

לו רשות ליתנו לא ללוה ולא למלוה בהא ודאי אין חיוב שמי' על המלוה משא"כ בנד"ז שמרצון המלוה ניתן ביד הנפקד הוי כשלוחו והאחריות עליו זה אמרתי מסברא שלא יחלוק הרב ז"ל על הראיות שכתבתי: ומצאתי הדבר מפו' בס' כנה"ג בסי' הנז' בהגהות ב"י אות יו"ד וז"ל היינו כשבא המשכון ליד המלוה או ליד שלוחו בהרשאת משלחו והלוה לא היה מקפיד אבל כל שהתנה הלוה ואמר שלא יתן המשכון למלוה כדי שיכנס וכו' אלא שתהיה משולשת ביד השליש לא הוי שומר שכר עכ"ל. הרי כמ"ש דלא נתמעט אלא היכא שהיה ת"מ שלא יכנס ביד המלוה וקרוב אצלי שדברי מהריק"ש מועתקים ממהרש"ך אלא שקיצר דבריו: באופן שאם היה דין זה באדם דעלמא היה חייב המלוה אף שלא נכנסו בידו המשכונות. אך בנד"ז שהוא אפוט' של יתומים לכאורה נראה לפוטרו כדברי החכם הפוסק מהא דכתב הרשב"א דנאמני הקהל וכי היכי דפטר הרשב"א ז"ל הנאמן מטעם שאין הממון שלו ה"נ יש לפטור האפוט' זה שהוא במקום הנאמן דכתב הרשב"א אלא שמדברי הרשב"א גופיה נר' לחייב באפוט' של יתומים עיין בדבריו שלא להאריך ובש"ך ובסמ"ע משום דנפיק עליה דגברא דמהימן הוא וכ"ש שנצרף סברת הש"ך ז"ל דגם באפוט' שייכא פרוטה דרב יוסף והביא שגם הרשב"א חזר בו בחידושיו ע"ע: איברא שיש תימה בדברי הרשב"א דלפי גרסתנו בגמ' בההיא דרב תחליפא אין מקום לדבריו כלל אם לא שנאמר דגריס במקום אבי יתומים מנוהו ב"ד וכן העתיק גם בב"י ויהי מה לדברי הרשב"א ז"ל אפוט' של יתו' חייב ומ"ש החכם לחלק דדוקא לגבי שור של יתו' עצמם אבל לגבי משכון של יתו' אחרים שמונח אצל האפוט' אינו ש"ש לא דק בזה שהרי נדון של הרשב"א במשכון של אחרים היה ביד הנאמן ועליו כתב הרשב"א דאין לחייבו מטעם דנפיק עליה דמהימן דדוקא אפוט' של יתו' הוא דנפיק עליה קלא דמהימן מ"ש שאם היה נדון שלו בנאמן של היתו' אפי' במש' של אחרים חייב ואם יש חילוק בדברי החכם הנז' לא היה צריך הרשב"א כלל לכל מה שכתב: באופן שהמתבאר מדברי הרשב"א אלו דאפוט' של יתומים חייב: אך מאי דקשה טובא הוא בדברי מרן שכתב בסי' ר"ץ דהאפוט' של יתו' פטור מגו"א ואינו חייב אלא בפשיעה ובאמת שדבריו ז"ל קשים אהדדי שבסי' ע"ב העתיק דברי הרשב"א דמוכח מינייהו דהאפוט' של יתו' חייב בגו"א וכאן סתם לפוטרו וכבר נתקשה בזה הרב ש"ך בסי' ר"צ סקכ"ד אלא שהוא חסר כאן וחבל על דאבדין] דנאמני הקהל שהביא מרן עצמו שעשהו ש"ש משום דמהימן וצ"ע: ומ"מ [חסר כאן] דהאפוט' פטור מגו"א לכאורה בנד"ז הוא פטור דאם על נכסי יתו' עצמם [חסר כאן]: וא"ל דס"ס יתחייבו היתו' שהממון שלהם הא ליתא דקטן אינו בדין השומרים להתחייב ואף שתיקנו חז"ל שיהיו מעשיו קיימים במטלטלין כנז' סי' רל"ה ובסי' צ"ו ס"ג דקטן שטענו גדול אם טענו בדבר שיש בו הנאה לקטן כגון עסק משו"מ והודה נפרעים מנכסיו כגון שישתכר לו שכיר: ולכאורה י"ל דגם היכא שמשכנו אצל הקטן ונגנב או נאבד חייב לשלם. אך נראה פשוט דלאו מלתא היא דדוקא בדבר שנטלו הקטן לעצמו נפרעין ממנו בדבר שיש בו הנאה לקטן אבל בחיוב חיצוני שלא נהנה הקטן כלום. אין לחייב הקטן דהו"ל כי הא דכתב שם ואם טענו בדבר שאין בו הנאה לקטן כגון חבלות ונזקין שאין נפרעין ממנו אעפ"י שהודה וזה פשוט וכ"ש ביתום שאין לו אפוטרופוס שאין מעשיו כלום כנז' סי' רל"ה וכ"ש דכל עיקר חיוב מלוה על המש' משום פרוטה דרב יוסף והיתומים לא בני מעביד מצוה נינהו באופן שהיתו' פטורים והאפוט' פטור לפי פסק מרן: אלא שכ"ז אינו אלא באפוט' שזכרו הפוסקים שאינו מקבל שום שכר מנכסי היתומים אלא לש"ש אכן באפוט' שמעמידים בזמננו זה נראה דש"ש הוא לגמרי שהרי בא בשכרו בריוח בנכסי יתומים וגם נוטל דבר מסוים למשקל בשכר השטר ודבר ידוע שאין זה שכר השטר ששומתו מעה או שני מעות ובמעות יתומים משכחת לה יקח הסופר האפוטרופוס סך עשרה אוקיות ויותר לפי המעות ואם חז"ל משום פרוטה דרב יוסף עשו אותו ש"ש ק"ו וכ"ש בהנאה רבתי כזו שיחשב ש"ש בשבילה וחייב הוא בגניבה ואבידה אפי' לפי פסק מרן בסי' ר"צ וכ"ש דלס' הרשב"א ש"ש בלא ב"ז כמ"ש גם הטעם שכתב ר"ת נז' דכיון שכבר פרע לא הוי על המשכון אלא ש"ח ליתא דלהדיא כתב הב"י ריש סי' ע"ב דלעולם הוא ש"ש עד שיחזירנו לידו ע"ש: רעט שאלה ראובן משכון ביה"כ לשמעון והיה אוכל פירות הידועים לב"ה רינטא"ס ופדה מידו לעת גבות הרינטאס והוא אומר שיטול חלקו ברינטאס: תשובה גרסי' במס' מציעא דס"ז האי משכנתא באתרא דמסלקי מסלקי ליה ואפי' מתמרי דאבודיא פירש"י שאם שלם לו מעותיו מסלקו אף מן התמרים התלושים שעל המחצלות עכ"ל. הרי שאף שגדלו בזמן שהיתה ממושכנת בידו כיון שלא זכה בהם יטלם. ובחידושי' לגמרא הקשיהו מאי שנא מבעל בנכסי אשתו ומנותן נכסיו לבניו לאחר מותו כנז' והארכנו קצת בזה והעלינו דשאני הכא שאין לו כ"א חוב בעלמא ויש עוד איסור רבית כל שלא נטל הפירות אף שגדלו תחתיו לא יטלם. [זה יצדק באתרא דמסלקי ולא במש' שלנו ועיין סי' ס"ז ס"ב וסי' רמ"ח ס"ז]: איברא דשם נסתפקתי במלוה שהשכיר הבית לזולת ועדיין לא לקח השכירות אם יטלנו וכתבתי מסברא דיטלנו דמלוה הוא דאית ליה גביה והו"ל כאלו כבר אכל הפירות ומ"מ נראה דפירות ב"ה שאינם נמשכים מגוף ב"ה דמו לתמרי שעל אבודיא שאינם שכירות גמור ואין רגילות לתובעם בדין ואחר דהשכירות עצמה יש להסתפק בה בזה נראה דלא יטלם המלוה אחר שלא זכה בהם ולא קבלם כנ"ל: רפ שאלה זה שנהגו שנמצא דם בחלמון ביצה ומסירים אותו ע"י קיסם אם מותר: תשובה נראה שדם שבחלמון שהוסר ע"י קיסם ולא נקרע החלמון כלל ונשאר שלם כמות שהוא אז ניכר שהדם בחלבון היה ונדבק לחלמון ודם שבחלבון שריא הביצה. וכן ראיתי בחוש כמה פעמים שהסרתי אותו וניכר שהוא בחלבון ולא בחלמון ולכן נר' שהמנהג קיים ונכון הוא: רפא שאלה ראובן מכר חצירו לגוי שנשארה לו בה חזקה הלך שמעון וקנאה מן הגוי ושוב עמד שמעון ומכרה לגוים נשארה שום חזקה לשמעון או לא: תשובה נראה פשוט שלא נשארה שום חזקה לשמעון מכמה טעמי הא' דהא כל עיקר תקנת החזקה נתייסדה מדין סקריקון דקי"ל הלוקח מסקריקון