משפטים ישרים עד

שבועת התורה הוא דאין נשבעין על טענת קטן. אבל שבו' היסת נשבעין כמ"ש סי' צ"ו ס"ג וכאן הרי אין כאן אלא שבו' היסת ודברי הרה"ג אמ"ז זצ"ל צריכים לי עיון. נאם הקטן יעב"ץ] מ"מ כיון שהזכות לאביה ויש רגלים לדבר משביעין היסת דהא אם יודה חייב ממון עכ"פ דאפי' ע"י נדוי ממון הוא. אך לענין לישא אותה אף דזה ודאי דנין בזמן הזה שאין זה קנס אלא חיוב גמור ומ"ע של תורה מ"מ אין כאן עדים ומודה בקנס פטור. ואע"ג דלישא אותה אינו קנס זו מפותה היא ובמפותה קי"ל דאפי' המפתה יכול לעכב שלא ישאנה אלא שנותן קנס ואין קנס במודה. אלא שיש לפקפק בזה דקי"ל פתוי קטנה אונס הוא ובמחלוקת שנויה דלסברת הרמב"ם לא אמרי' פתוי קטנה אונס הוא עיין בסי' קע"ח אלא דאנן קי"ל כי"א בתרא שהיא דעת רוב הפוסקים. ולכאורה נראה לחלק דלענין ליאסר על בעלה הוא דאמרינן פתוי הקטנה אונס הוא אבל לישא אותה כיון שהיא מרוצה לדבר מקרייא מפותה וטעם גדול יש לחלק בדבר דהיכא שאנו רוצים להענישה או לאוסרה על בעלה שהעונש מגיע לה שייך לומר כיון שהיא קטנה אין לה רצון ואין להאשימה על חטאה אבל היכא שאנו רוצים להעניש אחרים בשבילה ואמרה תורה שאין להעניש על האונס תחת אשר ענה אבל המפתה אין להענישו בזה לא שייך לו' פתוי הקטנה אונס דס"ס הבועל לא אנס אותה ולא ענה אותה ולא קנסתו תורה אלא אם אנס והגע עצמך הבועל אותה והיא ישינה ולא הרגישה בדבר כלל דפשיטא לגבי לאוסרה אינה נאסרת דאין לך אונס גדול מזה ולגבי אונס הבתולה נראה פשוט דלא הוי אונס דלא אנסה ואף שיש לפקפק בנד"ז בקטנה ומפותה נראה פשוט דלא מקרייא אנוסה וגם לגבי הצער דאין ליתן בקטנה אם היתה מפותה ואף דפתויה אונס הוא ס"ס לא נצטערה: ערה שאלה ראובן דחף שמעון ונפל על כלי ושברו מי חייב שמעון או ראובן: תשובה פשוט שראובן הוא דחייב דשמעון הוי אנוס גמור ובאונס לא אמרינן אדם מועד לעולם והו"ל שמעון ביד ראובן כמו אבן בידו וזרקה ושברה הכלי ואף דקי"ל נפל מן הגג והזיק ובייש חייב על הנזק זה אינו אונס גמור כמו שדוחף חבירו וקל לחלק ביניהם: רעו שאלה ראובן משכן ביתו לשמעון והוציא עליה עוד הוצאות והשטר נמחק והטפיסו ועדי ההטפסה לא פירשו כמה עיקר המש' וכמה התוס' וכללו הכל ביחד ובא הלוה לפדות ביתו וטוען שעיקר המש' היתה מסך מה וההוצאות היתה כו"כ ונאבדה והמלוה אומר לא כי אלא ההוצאה כולה קיימת: תשובה אם המלוה טוען ברי שכל ההוצאה קימת והלוה טוען ברי ג"כ שנאבדה כולה הלוה נאמן בשבו' היסת דהו"ל כההיא דסי' מ"ב סי"ב כתוב בשטר סלעין מלוה אומר חמש והלוה אומר שתים נותן לו שתים ונשבע היסת על השאר וכו' עכ"ל. שכל שאין חיוב ברור בשטר הו"ל תביעה בע"פ ואם המלוה טוען ברי והלוה טוען שמא פורע בלא שום שבועה דהו"ל כהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך כך הלוה אומר אמת שהוצאת אלא שמא נאבדו והו"ל כפרעתיך שכל שהחוב ברור אינו נפרע אלא בטענת ברי ואם להיפך שהלוה טוען ברי שנאבדו כל ההוצאות וכו"כ היו והמלוה אומר איני יודע נראה שהוא פטור בלא שבו' רק בחר"ס ודמי להא דסי' נ"ט מלוה שהוציא שטר מקוים וטוען הלוה שהוא פרוע והמלוה אומר איני יודע אינו גובה בו ואם שניהם טוענין [ע"כ נמ"ך]: רעז שאלה מסא"ל ראובן השכיר ביתו לשמעון בקיץ והוקרו הבתים ולא הוסיף עליו ובימות הגשמים אמ"ל תן לי כשער היוקר תשובה אנו לית לנו מנהג קבוע ולהשכיר בכל טיינפוראדא ואין לנו עסק עמ"ש בש"ע סי' שי"ב והם שנהגו כש"ע פשיטא שיכול וכמ"ש הסמ"ע שם ודוקא אם כבר דר אינו יכול לגבות ממנו למפרע וזה פשוט אלא לפי שפסק להם חכם א' דכיון שנתיקרו ושתק שוב אינו יכול להוסיף והארכנו בסתירת דבריו מה שאינו חידוש להעלותו על ספר: רעח שאלה ראובן ביקש משמעון להלוות לו מעות יתומים על בטחון א"ל תן הבטחון ליהודה בני ואני אתן לך המעות וכן עשה. לימים נאבד המש' ביד הנפקד וראובן תובע לשמעון ליתן לו משכונו ושמעון משיב כי לא נכנס בידו המשכון כי לבקשתו נתן המש' ביד יהודה שימצאנו מוכן לעת שיצטרך: תשובה עם היות שהחכם הפוסק הפריז על המדה לומר שהדבר פשוט שלא ניתן ליכתב שהאפוט' פטור לדעתי שהדבר צריך לפנים שמהצד שכתב החכם א' אין נראה לפטור דאף שלא נכנסו בידו המשכונות מה בכך ס"ס הוא אינו מלוה אלא ע"ס המשכון והנפקד אינו אלא נפקד של האפוט' ומ"ש החכם היאך יתחייב בשמירה והוא אינו אצלו הוא דבר תימה דאין אנו אחראין לו דכיון שהוא שומר שכר האחריות עליו ותו לא. יהיה המשכון באיזה מקום שיהיה החיוב עליו וראיה לזה משואל שחייב באונסין ותנן א"ל השואל שלחה לי ביד בני ביד עבדי וכו' ושלחה ומתה חייב ופסקה בסי' ש"מ ס"ה ופשוט הוא דלאו דוקא שלחה אלא ה"ה אם אמר לו תנה לבני שיועיל בה לצרכי בהמה לחרוש לי שחייב השואל באונסיה וה"נ דכוותא ואע"ג דהכא ע"י בקשת הלוה נתן המשכון ביד זה הנפקד אין זה פוטר האפוט' מהאחריות שהפיוס שפייסו הוא שיהיה קל לו לשואלים ממנו ומ"מ האחריות שעליו כדין כל שומר שכר ובמה תיפקע ועכ"פ לא יתן המשכון אלא ברשות המלוה ואם ירצה הנפקד יתנהו למלוה וזה פשוט: ועוד יש ראיה מהא שהביא החכם עצמו דנאמני קהל דכתב הרשב"ץ שהרי כתב הרשב"א לפטור הקהל משום שהם אינם בעלי החוב משמע שאלו היו בעלי החוב היו חייבים אעפ"י שלא נכנס בידם המשכון וכן פי' הש"ך להא דכתב מור"ם ואם יש מנהג שפי' אם נוהגין לפרוע המלך ואח"כ מעמידין נאמן שהם חייבים ע"ש בסי' ע"ב ס"ג דהמלוה על המשכון והפקידו ביד הלוה עצמו ונגנב וכו' חייב המלוה. ע"כ. הרי דאפי' הוא שומר לעצמו כלי שלו ועכ"ז המלוה מחויב אף שאינו יכול לשומרו: איברא שמצאתי כתוב למהריק"ש ז"ל סי' ע"ב סס"ג וז"ל לא בא המשכון ליד המלוה אלא ששם אותו הלוה ביד שליש אין על המלוה חיוב שמירה עכ"ל ולכאורה הוי דבריו נגד דברי הרשב"א וכל הנהו ראיות שהבאתי. אך המדקדק בדבריו ז"ל אין זה נגד מ"ש כלל דהתם איירי שהלוה מקפיד שלא יתנו ביד המלוה וכך היה תנאי ביניהם שלא יתננו למלוה כ"א יהיה ביד השליש שחושש הלוה שמא ישלח בו יד המלוה וכיוצא וכן מעשים בכ"י לפעמים כשאין הלוה מאמין למלוה נותן הבטחון ביד השליש הממוצע לשניהם ושמו מוכיח עליו שהוא שליש שאין