משפטים ישרים ע

טרפון שהטה בדרך וסכן בעצמו על שעבר על דברי בית הלל. גם כאן מחלוקת בית הלל ובית שמאי. בית שמאי אומר אין ממאנין אלא ארוסות ובית הלל אומרים ארוסות ונשואות: מתבאר מדברי הרב דלענין דינא יש מיאון אפילו מי שירצה להחמיר עליה ונ"מ לענין ממון דמהני כמעשה שהיה כנז"ל וזה פשוט. גם כתבו משם הרב הנז' והרב א"ז כמוהה"ר משבי"ר זלה"ה דאף דקי"ל דממאנת יש לה תוספת היינו בתוספת שעושה הבעל מרצונו אבל תוספת הנהוג אין לה כי הוא נעשה בהכרח והם דברי טעם ונכונים הם (ע"ל סי' רכ"ה): רסא שאלה ראובן נטל חפץ א' מבית שמעון חבירו שלא בידיעתו ומכרו ביוקר ממה ששוה ושמעון בהיותו מחפש ושואל אמר לו ראובן אני לקחתיו ע"ד להחזירו לביתך אלא שפיתני פלוני ומכרתיהו לו ועתה אתן לך דמיו כפי מה ששוה. ושמעון אומר תתן לי דמיו כמו שמכרת אותו הדין עם מי: תשובה בסי' שנ"ד ס"ג דאם היה בשעת העמדה דהיינו שעת מכירה כמו שפי' הסמ"ע בדין ד' משלם כן ונראה דהוא הדין הכא אף שהוא מכרו ביוקר ממה ששוה הכל ברשות בעליו ולכן צריך ליתן לו כמו שמוכרו דחד טעמא הוא דהתם אמרינן כיון שאם היה בעין היה חוזר לבעליו ולזה לא יהיה נשכר ה"ה הכא והרי הוא כשלוחו של בעליו: רסב שאלה אשה אחת שהיתה בה חולי הצרעת שהוא חולי המדבק אם יוכל בעלה לישא אשה אחרת עליה. וגם אם כופין אותו לגרש וליתן כתובה אם אינו רוצה להתקרב אצלה: תשובה לפי התקנה ודאי נראה דיכולין ליתן לו רשות שהרי בתקנה האחרונה כתוב שאם יש אונס ניכר לב"ד שאינו יכול לבוא עליה שנותנין לו רשות ואף שהכא באפשרות לבוא עליה מ"מ כיון שאין דרך בני אדם לסבול זה מחמת הנזק המגיע מדיבוקא פשיטא דאין לך אונס גדול מזה וממילא נראה דאין כופין אותו לגרש וליתן כתובה זה נראה לכאורה. אמנם מדברי מור"ם ס"ס ק"ז נראה דאף אם היתה האשה נכפית ומאוסה לו אם אינו רוצה ליתן כתובתה ואינו רוצה להיות עמה נק' מורד ע"ש ב"ש וח"מ שכתבו שמשמע כן מדברי מור"ם וא"כ גם בנ"ד אם היא ראויה להשתמש אם אינו רוצה להיות עמה נקרא מורד ואם רוצה לגרשה וליתן לה כתובתה והיא אינה רוצה לקבל גט אז אין כופין להיות עמה. ובאמת שהדבר קשה כמ"ש הב"ש שם ס"ק כ"ז וצ"ע. ומ"מ אם רוצה לפרוע לה ממה שיש לו ולכתוב עליו השאר רשאי כמו שהוכחתי בתשובה אחרת. ועיין בב"י סי' ל"ט שכתב המצורע הוי מום גדול משום שמדבק יעו"ש. ומ"מ נראה דיכולין ליתן לו רשות לישא אחרת ואם תתבענו שיהיה עמה גם כן והוא אינו רוצה אז הדין שיפרע כתובתה כמ"ש. ולהיות שאמר הרב ב"ש שהדבר קשה ראוי לפשר ביניהם פשר מה. וכ"ש במצורע שהו"ל כנדה ואף אם מן הדין מותרת אין דעת כל אדם סובלת אותה ולמה יקרא מורד. ומ"מ צ"ע אם יש לה תוספת ונראה דיש לה כיון שנסתחפה שדהו וכמ"ש מרן סי' קי"ז באשה שרואה דם מחמת תשמיש ויתן הכתובה כולה אלא די"ל דלא חייבוהו אלא בתוספת שמוסיף מדעתו ורצונו אבל תוס' שהוא מנהג ובעל כרחו עושה אותו נראה דלא נהגו כן אלא שלא יגרש חנם. אבל אם מוכרח לגרש מחמת שאומרים לו שיש לו סכנה וחמירא סכנתא מאיסורא נר' דאדעתא דהכי לא הנהיגו. וכעין זה חלקו הרבנים מהריב"ץ זלה"ה והרב א"ז המשבי"ר זלה"ה דאף דקי"ל בממאנת יש לה תוס' ה"מ בתוס' שמוסיף מרצונו אבל התוס' שבע"כ מצד המנהג אין לה ואפשר דה"ה הכא כיון שמוכרח להוציאה אין לה תוספת וצ"ע וראוי לפשר: רסג שאלה אחד אמר לחבירו השאילני חפץ פלוני שלך למשכנו בנ"י והלך חבירו והוליך החפץ לאפוטרופוס היתומים ואח"כ נאנס: תשובה נראה דאפילו אמר לו בפי' השאילני החפץ והוליכהו לי ליד האפוטרופוס ונאנס אפילו הכי פטור מהא דאיתא בסי' ע"ב ראובן שהיה לו משכון וכו' וכתב הסמ"ע וז"ל דהא בלא הלואתו וכו' ועוד דלא עשה שמעון שום מעשה במשכון שנאמר בו שהוא עומד ברשותו ע"י להתחייב עליו עכ"ל.. וה"נ דכותה שלא משך החפץ לקנותו להתחייב עליו באונסיו. וצריך ישוב בדבר ואין לומר דהמשאיל עצמו הוי שלוחו לזכות לו ומשיכתו כמשיכתו דזה אינו דהמזכה צריך לזכות ע"י אחר כדקי"ל בעירוב שאין המזכה יכול להיות עצמו הוא הזוכה ועיין ס"ס ר' בהגה ס"ב ובסמ"ע שם ע"ש: רסד שאלה ראובן היה אפוטרופוס של יתומים ואחר זמן מה נתרועעה המלכות ובא שר העיר ליתן מעיר רבאט מורך בלב אנשי העיר וא"ל חזקו ואמצו והתאזרו לעשות שמירה מעולה לאלמללאח לפי שהישמעאלים נתייעצו עליכם לשלול שלל ולבוז בז בזאת הלילה ומיד הביאו שומרים מזוינים בחרבות וברמחים ועמדו בפתח אלמללאח כל אותה הלילה וכאור הבוקר נטלו כל חפצים שלהם כלי כסף וכלי זהב בגדים ותכשיטין ומעות בעין והפקידו אותם אצל מכיריהם במדינה והיו שכורים איזה בתים בתוך לקאעא ביד בני ברית והאפוט' א' מהם והאלקאעא הנז' משומרת מכל צד שמירה מעליא הן מצד שהיא של יר"ה והשומר עליה יומם ולילה ועוד שהיא נשענת מכל צד על בתים מלאים אנשים ונשים אילי הארץ ובתוך המדינה היא יושבת ומעולם לא נשמע עליה שום גניבה ושום אונס כלל ורובא דרובא הטמינו נכסיהם שם ומכללם האפוטרופוס הנז' גם הוא הטמין כל נכסיו בהאלקאע"א הנז' עם הבטחונות ומשכונות של יתומים שהיו בידו ובלילה א' באו הגנבים והרגו הגוי שומר האלקאע"א הנז' ושללו ובזזו הבתים הידועים של בני ברית דוקא וכל בני המדינה פה אחד אומרים ששר העיר וחביריו הן ששללו לקאע"א הנז' לפי שלא יוכל שום אדם לעשות דבר זה זולתו וראובן טוען שאין זה גניבה אלא אונס. ועוד שאלה אחרת שהאפוט' היה נותן נכסי היתו' בתוע"ו והיתו' קרובים לשכר וכו' והן היום שנאבדו הבטחונות של המתעסקים טוענים המתעסקים שהם פטורים מן הריוח מיום שנאבדו הבטחונות וראובן טוען כל זמן ששטז"ק העיס' קיימת: עוד טוענין המתעסקים שהאפוט' הנז' יתן המותר שבבטחו' שנתנו לו בעד הסך שקבלו ממנו והוא טוען שהבטחו' נאבדו באונס ואין זה גניבה ואבידה ואדרבא מלבד שהוא פטור מתשלומי הבטחו' חייבים הם לשלם ליתו' קרן וריוח עספ"א. עוד אירע שהשליכו הגנבים מן הגניבה עצמה מאחורי חומת אלמללאח על גג של חצר של א' מבעלי הגניבה וגם כן השליכו בתוך החצר הנז' ולבוקר מצאו הכלים הנז' מושלכים בגג ובחצר. וטענו שאר בעלי הגניבה לבעל הבית הנז' שעדיין יש לו אחרים טמונים בביתו שהשליכו אותם הגנבים הנז' כמו שהשליכו הכלים הנז'. והוא משיב להם אילו היו הכלים הנז' בביתי וברשותי הייתי זוכה בהם מדין מציאה ולא