משפטים ישרים סח

קטן. אמת שנהגו בהיות א' בחור וא' נשוי נותנין היבמה לבחור ואינה אלא מצוה הוגנת אבל מן הדין הגמור כל האחין יכולין לישא אותה בין גדול בין קטן בין בחור בין נשוי הגדול גדול קודם ואף במקום הבחור אם הגדול אמיד ויש אתו לספק הוא קודם: רנא שאלה דיני מורדת בקצרה ומהו החילוק לדעת הש"ע בין האומר' מאיס עלי או האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה: תשובה מורדת האומרת מאיס עלי יש לה כל דין מורדת דבעינא וכו' לענין שמתרין בה שאם עומדת במרדיך כו' אך אין מכריזין עליה מטעם שכתב הר"ן ז"ל וז"ל מעולם לא הוכרזה הכרזה באומרת מאיס עלי. והטעם לפי שזו שאומרת בעינא ליה כיון שאינו מאיס עליה אפשר שתתביש ותחזור למוטב אבל באומרת מאיס עלי אין מכריזין עליה שמן הסתם לא תחזור אפילו בכמה כרוזות עכ"ל. אך נראה דמ"מ ממתינין לה ד"ש ושולחין לה פעם שנית ונמלכין בה ב"ד פעם ג' ואז תאבד כתובתה ומבקשים מהבעל שלא יתן גט עד י"ב חדש שכן מבואר בפירוש אפילו באומרת מאיס עלי אמנם אם ירצה לגרש אחר ד"ש הרשות בידו כמ"ש בחלקת מחוקק סק"י ע"ש ואחר ד"ש יש חילוק בין מאיס עלי לבעינא ליה דבמאיס עלי נוטלת כל בלאותיה הקיימין אפילו לא תפסה ובבעינא ליה דוקא אם תפסה. נמצא שאין חילוק בין מורדת דמאיס עלי אלא בשני דברים א) בענין ההכרזה ב) בענין הנדוניא לחלק בין תפסה אם לא תפסה. והרב בש"ע שלא הזכיר זה באומרת מאיס עלי הוא נמשך אחר לשון הרמב"ם דאית ליה דכופין בטענת מאיס עלי ולכך לא הזכיר שהייה י"ב חדש וד"ש אבל אנן לא קי"ל כרמב"ם בזה וא"כ דין אלא שאין כופין. ובאמת שהרב בש"ע נתן מקום קצת לטעות שסתם במאיס עלי ועיין בכתב יד מבואר כמ"ש וכל דברי הגה בזה הדין לא קי"ל כותייהו אף שכתבם סתם כי הם היפך דברי הש"ע והרמב"ם ז"ל ואנו אין לנו אלא דברי הרמב"ם ז"ל: רנב שאלה ראובן החזיק בבית א' שני חזקה ובטענה שקנה הבית ההוא מאת שמעון ולוי ומביא ראיה שקנה מאת שמעון ועל לוי לא המציא שטר אם מהניא חזקה וטענה נגדו או נימא דכיון שנתברר שחלק שמעון קנוי בידו הו"ל שותף עם לוי ושותפין אין להם חזקה זה על זה: תשובה נראה שהדבר תלוי באם נתברר שקנה מאת שמעון תחלה ונהג שתוף עם לוי זמן מה שעדים מעידים שהיו בחזקת שותפין ראובן הלוקח ולוי והיו שותפין בבית הנז' זמן מה אז ודאי לא מהניא חזקה נגד לוי דהו"ל שותפין ואין להם חזקה זה על זה אבל אם לא נתברר שהיה שותף עם לוי כלל איכא למימר שכאשר קנה משמעון תיכף קנה מלוי או מקודם קנה מלוי ואח"כ קנה משמעון ולא נהג עמו שתוף כלל ולא היה שותפו כלל וכל שלא נתברר שנהגו שניהם מהבית הנז' בשכירות או בדירה לא מיקרו שותפין ומהניא חזקה וכמ"ש הטור ומרן ריש סי' קמ"ט והש"ע וז"ל הטור ודוקא שידוע בעדים שהוא שותפו אבל אם אין לו עדים שהוא שותפו אלא על פי המחזיק נאמן במגו שלא היה שותפו מעולם עכ"ל. משמע דדוקא בידוע שהיו שותפין אבל אם המערער לבד טוען כן דהיינו שטוען שהוא יש לו עדים שהמחצית שלו וראובן נשתתף עמו דהיינו שלקח חלק שותפו אינו נאמן. ואין לומר דשאני התם שהוא מכחישו לגמרי שאומר שלא היה לו למערער שום זכות בקרקע ההוא הא ליתא דהא כתב שמביא עדים שהוא שלו דעכ"פ המערער אינו מערער אלא עד שמביא עדים שהשדה הוא של אבותיו ומוכרח לפרש כנדון הש"ע שהמערער אומר ומביא עדים שהיתה שלו ושל אחיו שירשוה מאביהם והטוען טוען שקנאה כולה מאת האחים והרי אכלה שני חזקה וזה טוען שלא קנה כ"א חלק אחיו וחלקו עדיין לזכותו ואפילו הכי כיון שאינו מביא עדים שנהג שותפות עמו מהניא חזקה כן נראה לענ"ד פשוט. ושוב מצאתי בפסקי אדוני זקני ז"ל בפסק המתחיל ששלמה ן' עולו קנה וכו' דברים מסכימים לכל מ"ש יעו"ש: רנג שאלה ראובן נתפס ביד הגוים לפרוע סך מה ובהיותו תפוס אמר שנושה בשמעון סך מה בשטר והראה השטר לגוים ונתפס שמעון לפרוע ושוב עמדו ראובן ושמעון לדין על השטר ההוא ונמצא שהוא פרוע והגוים עדיין תופסים לשמעון כפי השטר וכפי המונח הא' שראובן נושה בשמעון ולא שמעו לקול דין ישראל ששמעון פטור מראובן: תשובה קי"ל סי' קכ"ח דהנתפס על חבירו אין חבירו חייב לשלם וז"ל הטור סי' שפ"ח ראובן שהיה חייב מעות לגוי ואנס הגוי את שמעון עד שפרעם בשביל ראובן אין ראובן חייב לשמעון מה שלקח ממנו האנס בשבילו עכ"ל. ולכאורה גם בנד"ז הדין כן אך יש להסתפק אם יתחייב ראובן מחמת אמירתו שאמר לגוים שנושה שטר בשמעון ונמצא שדבריו גרמו לשמעון להתפס וכד עיינינן שפיר נראה שגם מזה פטור ראובן שהרי כתב הרשב"א בתשו' הביאה בית יוסף סי' שפ"ו וז"ל כתב הרשב"א בתשובה רואה אני לפטור שמעון אם עבר והחזיר השטר לגוי לפי שאין כאן דינא דגרמי ולא עוד אלא אפילו היה ביד שמעון שטר פרוע של ראובן ונתנו שמעון למלוה נ"ל שהוא פטור מדיני אדם מטעם זה שאמרתי עכ"ל. ואף שכתב הב"י והביאו הגה סוף סי' שפ"ח דאם מסר שטר פרוע לגוים התם בברי הזיקא כמו שדקדק ויודע שיכוף וכו' יעו"ש כך מוכרח לישב אם לא נאמר דפליגי. ובסמוך כתב הר"ן בפ' המקבל גבי וכן לגוי משמתינן ליה עד שמקבל עליה וכו' כתב הראב"ד דכל היכא דלא קבל עליה אע"ג דאתי ליה אונסא לא מיחייב דגרמא בנזקין הוא וסיים הב"י ז"ל ואע"ג שמדברי הרא"ש משמע שמדינא חייב לשלם כיון דכל הני רבוותא פליגי עליה נקטינן כותייהו עכ"ל. ומעתה נראה בנדון דידן דאמירת ראובן לגוים שיש לו שטר על שמעון היא גרמא בנזקין ופטור עליה והו"ל שמעון נתפס על חבירו ואין חבירו חייב לשלם כן נלע"ד רנד שאלה חפץ שביד הסרסור וכל א' מוסיף והוסיף א' והביאו לו הסרסור יכול לחזור בו או לא: תשובה נראה פשוט שיכול לחזור בו כמ"ש מרן סי' ר' ס"ז אין הרשות קונה ולא משיכה אלא אם כן פסק תחלה דכל זמן שלא פסק לא סמכא דעת שניהם שמא לא יסכימו על הסכום עכ"ל. וכ"ש בנד"ד שאין כאן לא משיכה ולא פסיקה ואין לחייבו משום דגרם לו היזק שדחה המוסיפים האחרים דאין זה אלא גרמא בעלמא ופטור ופשוט אלא שיש מי שרוצה לחייב. ושוב ראיתי בשאלות ותשו' הרשב"ץ שגם הוא תמה על האומר כן אלא שכתב שיש ריח סמך דאדעתא דהכי נתנו לסרסור שתהיה משיכתו במקום משיכת הלוקח. ועדיין קשה דסו"ס מחוסר פסיקא וגם הרב ז"ל לא סמך על זה יעו"ש רנה שאלה ראובן לקח חפץ מיד הסרסור בסך כו"כ על מנת אם ירצה שמעון בעליו