משפטים ישרים סז

תשובה לכאורה נראה פשוט שדינם כדין שנים בשטרות כדאיתא בסי' ק"ד סי"א יעו"ש. ובאמת לא ראיתי נוהגין כן ושמא מאמינים זה את זה אבל מן הדין צריכים שבועה דמ"ש בשטר מבעל פה. אלא דיש לומר דדוקא בשטרות שיש לכל א' שעבוד הו"ל כל א' כטורף מיד חבירו אבל בחוב על פה די בשבועת הלוה שתקנו הגאונים לישבע שאין לו ושלא הבריח וממילא נשבע שכולם נושים בו וכן המנהג: רמד שאלה הקהל בהיותם גובים המס היה להם ערעור על יחיד א' ועמד אחד מהם בכח השררה ושלל אותו היחיד ומכר החפצים והביא המעות לקהל ושוב כששקטה הארץ תבע היחיד מהקהל מה ששורת הדין נותן ונמצאו טענות הקהל בטלים וחייב הדין להחזיר החפצים או דמיהן והוא טוען שכו"כ היו שוים ונמכרו בפחות והקהל משיבין אין אנו יודעים והוא רוצה לישבע וליטול: תשובה לכאורה היה נראה לחייב הקהל דהו"ל הקהל כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא כן הקהל אומרים כו"כ אנו חייבין לך ואין אנו יודעים שחייבים לך יותר. וכד דייקינן שפיר נראה דלא הוא משני טעמים חדא דקי"ל דאין המחוייב מתוך טענתו מיקרי מודה מקצת כנז' בסי' פ"ז ס"ה יעו"ש והכא נמי הקהל היו רוצים לזכות בכל מה שנטלו ממנו מכח כמה טענות ותביעות אלא שאמרנו להם שאין טענותיהם מספיקות וכיון שאין הודאה במקצת הו"ל על השאר כדין א' אומר הלויתיך והלה אומר איני יודע נשבע שאינו יודע וכאן לא שייך שבועה שאנו יודעים שהם אינם יודעים. ועוד אפילו אם היו הקהל מודים שנטלו שלא כדין מ"מ הם לא נטלו אלא אחד נטל ונתן להם ונמצא שאינם מודים אלא מחויבים והו"ל נמי כמי שמחויב מתוך טענתו דכל שאינו מודה להדיא אלא שמחויב מן הדין כגון נד"ז שאנו אומרים להם שהכלים גזולים ובדין תורה הם מחויבים דהו"ל כלקח מגנב מפורסם לא נקרא מודה מקצת וממילא אין כאן חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ופטורים הקהל בלא שום שבועה כנלע"ד פשוט: רמה שאלה משכנתא דסורא שהתנה קודם שיעמיד לו שוכר מסך מה אי הוי אב"ר או ר"ק: תשובה אין כאן לא ר"ק ולא א"ר כנז' בתקנה מש' שכל טוב ובפסק למהר"ר וידאל מש' מנדי"ו ובמקום אחר כתבתי שדברי הפסק תמוה והאמת הוא דהוי ר"ק לדעת הרמ"ה ולדעת הרא"ש אבק רבית זהו האמת. אמנם התנו בתק' שלא יעמיד שוכר יותר משיווי המדור וכן המנהג פה מכנאסא יע"א וכן קבענו בספר התקנות והוכרזה תקנה זו ופשטה. ומעשה שהיה ומת השוכר ותבעו לבנו ופסק החכם כמהר"ר אפרים מונסו' משם מהריב"י ז"ל דהחיוב במקומו עומד וכתבו שאף לפסק מור"ם בהגה סי' של"ד דהשוכר בית ומת פטור בשוכר דנחית לדור חייב. ובא ליד חכמי פאיס וחלקו ואנחנו הפקענו חיוב השוכר מכח שהיה יותר משיווי המדור וגם כתבנו משם ב"ד שלפנינו שבמיתת השוכר נפקע החיוב וכתבנו הטעם שחיוב השוכר של המש' כתב מהר"ר יעב"ץ זלה"ה שפטור ומותר לגמרי והגם שחלקו עליו מ"מ בלאחר מיתה שגם הוא במחלוקת שנוי כנז' בריש סימן של"ד בהגה יש לפוטרו: רמו שאלה אחד הוציא כתב יד על חבירו והכתב יד לזכות אביו יכול להשביע היסת או לא תשובה כ' מרן סי' ע"ה סכ"ב דאם אמר מצאתי כתוב בפנקסו של אבא וכו' משביעו היסת עכ"ל ובמקום אחר כתבתי דהיינו בטוען לא היו דברים מעולם ואינו נושה בי כלום ושקר כתב בפנקס אבל אם אומר פרעתי אין עליו אלא חר"ס דאין כאן טענת ברי ונראה דה"ה בהוציא כת"י דאם אמר פרעתי מקבל חר"ס ותו לא כנ"ל וצריך ישוב: רמז שאלה ראובן הסכימו קצת מהקהל לפוטרו מהמס וקצת יחידים נתנו כתב ידם לראובן שהם מחייבים עצמם ומקבלים ע"ע אחריות הקהל שאם יערערו הקהל הם יפרעו אי מתחייבים בכתב יד או לא: תשובה אין כח בכתב ידם להתחייב דהכי היא סברא בתרייתא שכתב הטור והש"ע סי' קפ"ד ס"ד דערב היוצא לאחר חיתום שטרות בלא קנין אינו גובה אפילו מבני חורין וכתב הטור דהכי מסתבר וסיים דלהרמב"ם אפי' קודם חיתום שטרות בלא קנין לאו כלום הוא יעו"ש. וכתב הש"ך דאע"ג דאדם יכול לחייב עצמו בכתב יד בלא קנין מ"מ שאני ערבות שדומה לאסמכתא יעו"ש ונד"ז גרע מערבות ולפחות דומה לערבות: רמח שאלה אחד הלוה לקהל בעל פה ועברו ימים ומתו יחידי הקהל ועמדו אחרים תחתיהם וזה תובע הקמים תחתיהם: תשובה קי"ל סי' ק"ח דמלוה על פה אינה נגבית מהיורשים אם לא על א' משלשה דרכים הלא"ה טענינן ליתמי שמא פרע אביהם. וה"נ נראה לדמות הקהל ליתומים דטענינן לקהל שמא הקהל שהיו בזמן קדום פרעו לו דאין לומר דדמי לאיני יודע אם פרעתיך דדוקא כשהפרעון על יד הטוען הויא טענה ריעא כשאמר שמא פרעתיך אבל אם הפרעון יוכל להיות ע"י אחר שפיר טענינן מספק כמו היתומים וזה פשוט לדמותם כנ"ל פשוט: רמט שאלה שני ערבים לא' ומחל המלוה לא' מהם: תשובה יכול לגבות מהערב השני כל החוב כדאיתא בס"ס קל"ב ובסי' ע"א ומיהו הא' תובע לחבירו שיפרע עמו ולא מהני ליה מחילת המלוה וכן הוא בש"ך שם יעו"ש: רנ שאלה שני יבמים והגדול אינו רוצה ליבם ופתה לקטן ממנו ליבם ואשת הקטן באה בטענה שנשבע לה שלא ישא אשה אחרת: תשובה כתבו לנו מעיר פא"ס כי מ"כ משם מהר"ר יעב"ץ זלה"ה שדקדק מלשון התקנה שאם נפלה לו דדוקא לגדול הרשו ליבם ולא לקטן ואינו רשאי לישא אחרת אפי' יבמה כיון שיש גדול ולדעתינו אינו כן ופוק חזי מאי עמא דבר דלעולם הרשות נתונה לכל א' מהאחין ליבם כל שנתרצו ביניהם ואין עיכוב מהגדול דלעולם אין חלות לשבועה שלא ישא אשה אחרת עליה נגד מצות יבום ומעשים בכל יום ודקדוק שנפלה לו הוא דקדוק דק וקליש ורוח קימעא דוחה אותו דגם לאח השני מיקרי שנפלה לו דאם קדם הקטן זכה ותנן מצוה בגדול ליבם לא רצה מהלכין על כל האחין וקי"ל דביאת הקטן עדיפא מחליצת הגדול כנז' סי' קס"א ס"ו יעו"ש. ואיך יתקנו מתקני התקנה למנוע הקטן מיבום אם רצה הגדול לחלוץ זה לא יעלה על לב כלל שכל כונתם לקיים מצות יבום וכפי"ז דוחין אותה בידים ואם לא חשו למצות יבום היה להם לתקן שיחלוץ ותו לא ולא עדיפא תקנת חכמי המגורשים ז"ל מתקנת ר"ג מ"ה דביבמה לא החרים וסתם דמשמע בין גדול בין