משפטים ישרים סו

לו פסק ודעתו עליו אין רשאי לפסוק דחשיב כנוגע. מהרשד"ם וכ"כ ר"ל בן חביב באגרת הסמיכה עכ"ל. וכ"כ בס' כנה"ג בשם כמה פוסקים אבל מהר"י בי רב ז"ל כתב על זה רח"ל מהאי דעתא דא"כ אם היו חכמי הש"ס לפנינו פסולין לכל הדינים שנזכרו בגמ' וכן הסכים על ידו ח"צ בתשובותיו ושבח מאד סברת מהר"י בי רב יעו"ש. ומ"מ נראה דאם שלחו הדברים ליד החולק ונשא ונתן עמו ושלחו דבריהם ליד הרבים והסכימו עם א' הו"ל כועד א' ואחרי רבים להטות מדין תורה. והיינו במלתא דתליא בסברא וכל א' משיב על דברי חבירו עד שישאר הדבר תלוי בשקול הדעת לא במגזים ואומר כך נראה לי ותו לא שזה אינו מכלל הדיינים וכמו שהארכתי במקום אחר: רלט שאלה מי שנכנס לבית חבירו למשכנו שלא ברשות ומשכנו תיבה סתומה וכשעברו ימים החזירו לו התיבה והוא אומר שנגנב לו מן התיבה והאחר או' שלא נגנב לו שום דבר לא על ידו ולא ע"י אחרים: תשובה נראה דגם בזה נשבע הנגזל ונוטל ולא דמי לההיא דסי' צ' סס"א דהכא הי' ודאי בתיבה והוא נטל התיבה משא"כ התם דאע"ג דהנגזל אינו טוען על הממשכן שנטל הדבר הגנוב אלא אומר שאפשר שאחרים גנבו אפ"ה נשבע ונוטל דאין לומר דלא אמרו נשבע ונוטל אלא בטוען אתה נטלת דס"ס כיון שנטל שלא ברשות נתחייב באחריותו ומה לי גנבו הוא או גנבו אחר והו"ל כדין מזיק הנז' בריש סי' שפ"ח יעו"ש ואפילו בטוען ברי הגזלן קי"ל דנגזל נשבע ונוטל: רמ שאלה בעל שמכר בנכסי מלוג או צאן ברזל ומת מה דינו: תשובה נראה דיכולין לבטל המכירה אם היתה שלא באחריות וראיה ממ"ש מור"ם טא"ה סי' צ' סי"ג דהבעל אחר שירש יכול לבטל. ומזה דנתי באחד שנתן קרקע לאשתו וכתוב בשטר לענין שלא ימכור ולא יתן ונתן בחיים ואחר מותו ערערה אשתו ופסקתי דיכולה לערער וגם ששתקה בשעת המתנה לא מיגרע כחה וראיה סי' רנ"ב סי"א בהגה וסי' ק"ו בא"ה וכבר כתב בח"מ דהעיקר כסברא בתרייתא דשתיקה לא מיגרע כחה וראיה עוד סי' צ' ס"י בהגה ראה שמכרה ושתק לה לא אבד זכותו. הרי דשתיקה בדבר שאין לה למכור בלא רשותו לא מהניא וה"ה בדבר שאין לו למכור בלא רשותה לא מהניא שתיקתה. ומזה נראה להכריע למחלוקת שהביא בס"ס ק"ו בהגה יעו"ש כמ"ש הרב בח"מ יעו"ש: ואין לומר דס"ס כיון דלפי התקנה כל מה שמוכר הבעל או נותן מנכסיו אין ביד האלמנה לערער דהנהו נכסיו ואין לה בהם אלא שעבוד כתובתה וגם בחייו אינה יכולה לערער אבל בנ"מ וצ"ב שיכולה לערער אפילו בחייו פשיטא דגם אחר מיתתה יכולה לבטל המכר וק"ו הוא מבעל שמכר בנכסי אשתו שלא ברשותה ומתה בחייו וירש אותה שיכול לבטל כ"ש בזה: אח"כ טענו מקבלי המתנה ששאלוה בני אדם לאלמנה בית זה אם הוא מכלל העזבון והשיבה שבעלה נתנה לפ' וגם בזה פסקתי שיכולה לערער דאפשר שלא להשביע עצמה אמרה ובמעשה שבא לפנינו היה ניכר שבושה ממקבל המתנה. וגם אפשר שלא ידעה שיש כח בידה למחות דלאו כולי עלמא דינא גמירי והבאתי ראיה מסי' קמ"ז דאפילו חתם בעד א' לא אבד זכותו ובס"ה שאם נמלך בו לא מהני משום שלא עשה מעשה וכתב ה"ה דהכא דבורא בעלמא ולא עביד מעשה ולא אבד זכותו יעו"ש ובש"ע סי' רפ"ז בהגה סס"א א' מן האחין וכו' הוי מחילה עכ"ל. ולא דמי להכא כלל חדא דנראה פשוט דההוא במטלטלין דוקא ולא בקרקע כמבואר מהטעם שנתן בשלטי הגבורים פ"א דב"ק יעו"ש דמדמי לה לבגדי חול דכל כי הא מלתא דא"א להביאה לב"ד הוי מחילה ולכן גם במתנת אחרים דהולכין להם שייך טעמא דאי לאו דמחלי לא שתקי דא"א דסמכו שיביאם לב"ד והאחרים הולכין להם לארץ אחרת ממילא נראה דבקרקע דמי לבגדי שבת דשתיקה לא הוי מחילה כן נראה ברור. ועוד נ"ד לא דמי דהתם האחין כשותפין הם ולא קפדי אהדדי כדרך השו' ומרגלא בפומייהו דאינשי מה שעשה א' מהשותפין עשוי ויש שרש לדבר זה משא"כ באיש עם אשתו וכמ"ש הרא"ש ז"ל שהעתיק סי' צ' ראה שמכרה ושתק לא אבד זכותו וכמ"ש: רמא שאלה ראובן מכר לשמעון סחורה בהקפה ובאים בע"ח לגבות יש להם לגבות הסחורה או לא: תשובה דין זה כבר כתבו הב"ח והביאו הב"ה סי' צ"ו ס"ק צ' והסמ"ע סי' צ"ט ס"ק ז' יעו"ש משמע שהם חולקים ופשט המנהג כב"ח דאין להם רשות לגבות הסחורה. ומ"מ נראה דאם הסחורה שנתן לו למוכרה ולהוציאה בהוצאותיו יכולים כל בע"ח לגבות ועם זה נוכל לומר דהסמ"ע לא פליג דודאי כל שנתן לו הסחורה למוכרה על יד ולפורעו דמי ממש לפלגא מלוה שאין שום א' יכול ליפרע בחובו מחלק המלוה ובזה ראוי לדון ולעשות מעשה כן נראה לענ"ד. עיין סי' צ"ט באה"ט סק"י בשם הש"ך דלגבי חלק המלוה הוי כשאר בע"ח. [עיין לקמן שאלה שפ"ג מ"ש הרב המחבר ז"ל בענין זה]: רמב שאלה ראובן מכר בית לשמעון בשטר ובערכאות ועמד גוי א' והוציא עאק"ד על ראובן חוב ולא יכול לטרוף מיד שמעון כי כן דיניהם הלך הגוי וזייף עק"ד מכר על הבית וזכה בדיניהם ליטול ועמד שמעון ופרע לו סך מה וסלקו וכתב הסך על גבי השטר חוב ותבע לראובן שיפרע לו מה שפרע לגוי: תשובה תחלה פסקתי לו שחייב כי חשבתי דבכח השט"ח הוצרך לפרוע וראובן הודה שהאלעק"ד אמת וכמ"ש הסמ"ע סימן רכ"ה סק"ז דאם הביא עדי ישראל וכו' נמצא שאם הגוי טרף בדין ושלא בשקר חייב ישראל והכא הרי מודה שהגוי נושה בו ומה לי עדים ומה לי הודאת פיו ואין לומר דשאני הכא דבהודאתו לא יכול לטרוף בדיני ישראל דאין כאן שטר ועדים דמפקי לקלא מ"מ ס"ס הדבר אמת דכל עיקר דחשבינן לערעור הגוי אונס משום אשר פיהם דבר שוא הא אם היו נאמנים היה טורף ונ"מ אם ישראל מודה שמכר לגוי קודם שמכר לישראל היה מתחייב ישראל. ומ"מ נראה דאינו יכול לטרוף ממשעבדי דהו"ל מלוה על פה דאינו מתחייב כי אם בהודאת פיו: באופן שעל פי זה חייבתי לראובן אח"כ חקר ראובן ודרש שבדיניהם שהב"ח המוקדם אינו טורף מיד הלקוחות המאוחרים ולא זכה הגוי עם שמעון הלוקח כי אם בכח שטר הזיוף. ולזה נראה לי דהדר דינא דכיון שראובן מכחיש האלעק"ד ולא הוה ליה אונס ואינו בכלל אחריות כפסק מרן ואע"ג שהלוקח נתחכם וכתב הסך שנתן פרעון על גבי השטר אין ראובן חייב דהו"ל פורע חובו של חבירו כדאיתא בסי' קכ"ח ואפילו בב"ח גוי כסתם דברי מרן ואם כן שמעון זה הציל עצמו בממון חבירו ואין ראובן חייב לו כלום כנ"ל וציי"מ רמג שאלה שני בע"ח בע"פ ובאים לגבות מבני חרי צריכים שבועה זה לזה או לא: