משפטים ישרים נד

בחוש שכמה בתולות נבעלין כמה פעמים ועדיין דם בתולים קיים. גם מדברי הרמב"ם יש ראיה שכתב דהטוען פתח פתוח אפי' מצא דם טענתו טענה דודאי נבעלה ונשארו הדמים והביאו בש"ע סעיף ו' לס' קמייתא שהיא סתמא דדינא ואפי' לס' האחרונה כתב ב"ש ס"ק י"א דדוקא לענין ממון אבל לא לענין איסור דלענין איסור חיישינן שמא הביאה דם יעו"ש. והרב ח"מ ס"ק ו' כתב דכשעדיין דם אין הפתח פתוח יעו"ש משמע דיכול למצוא דם כמה פעמים באופן שלעולם אין הבתולים מצילין אותה מחשש בעילה כמו חסרון הבתולים שעושה אותה בעולה בלא חולי ורעב ועל כגון זה אמרו סותר הקודם לא יוליד סותר הנמשך שאף שכל שאין לה בתולים היא בעולה לא כל בעולה אין לה בתולים: קצח שאלה טופס ק"ע וז"ן במותב תלתא כחדא הוינא והעידה בפנינו אשה א' אשת אברהם ן' אגווילוס על נפשה ועל יהודתה. אחר האיום כראוי באיין יודעת בטיב הידיעה באיין לבניתא די דאנת עוד מראת שאול הנז' מאתת קבל חנוכה די האד חנוכה די גאזית הייא עאמאיין ואח"כ קבל פורים הייא גאלשא ומראת שאול הנז' קדאמאה כא תכדם וזאוו קאלולהא עלא רגלהא שאול אילא זא וקאמת לענדו ורזעית לענדהא תתשאוור מעאהא קאלתלהא נאזלי נמסי מעאה לדוואה נעיס וקאתלהא סיר וכן עשתה מסאת עד עת ערב רזעת בפחי נפש קאתלהא עבלהא לחוויך די כאן עליהא בערמה ומן די משא מא דהאר באופן מן האד שי ענדהא ברור באיין לבניתא מאתת קבל מנו לאיין לבנותא מאתת קבל חנוכה והווא זא כפורים כאמור עכ"ס עדות האשה הנז' אחר האיום כראוי וח"פ תמ"ת בשמנה ושלשים למב"י מגר"ש לפ"ק וקיים ע"כ נמ"כ וחתומים אני ע"ה משה חלואה ז"ל ושאל השואל מי מהני עדות זו להתירא לינשא א"ל: תשובה על פי העדות הנז' נראה שיכולה האשה הנז' להתיבם דע"כ לא נחלקו הרי"ף והרא"ש אלא באם מהני עד אחד להתירה לעלמא אבל להכניסה לרשות היבם אפי' הרא"ש מודה דמהני ע"א וזה פשוט בש"ע סי' קנ"ח יעו"ש ובב"ש סק"ב יעו"ש וז"ל וכשיש לה בן וע"א מעיד דמת הבן ואח"כ הבעל נאמן וכו' דלהכניסה לרשות היבם נאמן ועיין בפסקי הרא"ש ברמזים מהטור סי' זה. ובאמת שיש להסתפק מאחר שהאשה המעידה לא ראתה כלל שאול הנז' כ"א אשתו יצאה ובאה וא"ל שהוא בעלה רוצה להוליכה עמו והלכה עמו ובאמת שהדעת תורה בפשיטות דאין לחוש כלל ואף דלא ראתה אותו מהני ומ"מ צריך ישוב וחיפוש בפוסקים ועכשיו נ"ל פשוט דמהני דלא יהי אלא עד מפי עד אפי' מפי אשה כשר בעדות אשה להתירה וכ"ש שהאשה מסיחה לפי תומה והיא מילתא דעבידא לאגלויי שלא נחוש כלל שמא אשתו שקרה בלא שום הנאה המגעת לה ולסוף לא רצה ליבם וחלץ לה בפנינו ונסתפקנו מאיזה זמן נחשוב לה הצ' יום אם מזמן ההיתר אם מזמן שהעידו העדים ועלתה הסכמתנו למנות מזמן שהעידו העדים וק"ו הוא מהא דנכתב הגט על תנאי ואח"כ ניתן דמונין משעת הכתיבה וכ"ש הכא דכיון שהעידו העדים הרי היא מותרת אלא שצריכה הוראת חכמים ופשוט: קצט שאלה משכונה שדר בה הלוה שלא מדעת המלוה אם מותר למלוה לקחת השכירות כיון דלא אפסקה אחר: תשובה נראה פשוט דשרי דהו"ל כגזלן ולא אסרו אלא אם המלוה השכירה לו דהו"ל כמקבל שכר מעותיו אבל בזה לא: שאלה ראובן תבע לשמעון מנה ונתחייב בדין אח"כ חזר שמעון ותבעו מנה אחר מצד אחר והביא עדים אם מקבלין שלא בפניו כיון שהוא לפטור או נימא כיון דבתביעתו חייב אלא שהוא בא להוציא מידו כדי לפרעו הו"ל להוציא ואין מקבלין שלא בפניו: תשובה זה צריך ישוב ומ"מ לפום ריהטא נראה דלא מיקרי לפטור כיון שתביעתו היא להוציא וצ"ע: רא שאלה ראובן תבע לשמעון מנה והודה ויש עד מעיד לפוטרו שאומר שבלא ידיעת שמעון נטל ראובן מממונו מנה ושמעון רוצה להיפטר ע"י העד מי נימא כיון שאלו היה טוען שמעון ברי היה פוטרו עד א' משבועה גם עתה יפטרנו: תשובה דבר זה צ"ע ומ"מ מסתברא דאינו פוטרו דדוקא משבועה אמרו ולא מממון אך ישבע המלוה להכחיש את העד ונוטל. אך צ"ע באם אינו יכול לישבע כגון מעשה שהיה שראובן טען על שמעון שממון אביו יהודה אצל שמעון ושמעון מודה ולוי מעיד שיהודה צוה בעת מותו שהוא מוחל הממון ההוא לשמעון וראובן ושמעון אינם יודעים מזה מאומה לכאורה נראה דהו"ל ראובן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. [נ"ב נראה דוקא בכהאי גונא שתובעו בממון אביו והעד מעיד שאביו מחל באותו ממון שהיה אביו צריך שבועה להכחיש העד אבל אם תובעו בממון עצמו שהלוה לו והעד מעיד שהלוה נושה באביו של המלוה סך כו"כ בשטר או בע"פ וצוה בה בפני עד א' בענין שצריך לפרוע ממה שירש אביו בזה ודאי עדות העד לאו כלום היא ופשוט. והשתא י"ל דע"י מיתת אביו לא הוי משוי"ל כיון שאם היה אביו חי היה יכול לישבע ולהכחיש את העד שלא מחל לא בשביל שמת יתחייב בנו ודברי הרב מו"א צ"ע דלא אמרו כן אלא באדם א' שוב ראיתי שחזר מו"א והעלה כן ככתוב לקמן ושמחתי. מבי"ן] ודמי למ"ש בסי' ע"ב סי"ח וסכ"ג ראובן שלוה משמעון עשרה וכו' עד והרי הוא מודה לדברי העד וכו' ומחזיר המשכון וכו' וכתב הסמ"ע בס"ק ע"א וקי"ל דכל היכא דאינו נשבע נגד העד להכחישו הו"ל דברי העד הא' כאלו העידו כן שנים ע"כ. וכ"כ הש"ך סקל"ח וז"ל משום דכל שאינו נשבע להכחישו אמרינן דהעד עומד במקום ב' עכ"ל. ומקור דין זה הוא מהא דנסכה דר' אבא שבסי' ע"ה סי"ג טענו חטפת חפץ ויש לו עד אחד שחטפו וכו' הו"ל משויל"מ וכתב הסמ"ע שם ג"כ זה הטעם דעדות ע"א כל שאין נשבע להכחישו הו"ל עדותו כשנים ועם שסיים שם מור"ם דוקא שהעד מעיד שבא לידו שלא כדין וי"א וכו' כבר הכריע מרן כיש חולקין כמ"ש הגה עצמו בסי' ע"ב סי"ח שהסכמת בעל המחבר כסברא וכו' ע"ש. וא"כ הכא בנ"ד כיון שהעיד עד אחד שצוה להניח הסבלונות לכלה ואין שם מכחישו הו"ל עדותו במקום ב' ונד"ז ק"ו מהך דסי' ע"ב סכ"ג דהכא הכלה תפוסה בסבלונות ואין לומר דשאני הנך דבעל דבר מסייע לדברי העד דהא ליתא דמה בכך ס"ס כיון שאין מכחיש לעד דבריו במקום ב' כמ"ש הסמ"ע ע"ש. ועוד דקי"ל דטענה על פי העד כמו מפי עצמו כמ"ש בסי' ע"ה סכ"ג כעין נד"ז בעצמו כתב מרן סי' ע"ה סי"ג מנה לי בידך שהלויתיך וכו' איני יודע וע"א מעיד או שאמר איני יודע אם פרעתיך וע"א מעיד שלא פרעו והק' הסמ"ע והש"ך שם דכיון שאמר א"י אף בלא ע"א חייב ותי' הש"ך דמיירי שטוענו עפ"י העד ע"כ. הרי שהוא אינו יודע אם פרע והעד מעיד שהלוהו ושלא פרע חייב לשלם. ועם שיש לדקדק על תי' הש"ך ז"ל אין מקום