משפטים ישרים נג

נ"ל שהאשה הנז' אסורה לכהן ומלקין ומיסרין בעלה הכהן עד שיגרשנה כי הדבר פשוט שאין עדות האשה הנז' מספקת שאיך תעיד על ששה חדשים ויותר שלא נתיחד עמה גוי ומה גם שפיה ענה בה שבלילה היתה לנה לבדה וגם בעת שהוליכה השבאי לא היה עמה שום אדם וגם ביום פדיונה העידו העדים הנז' שלא נמצא עמה שום אדם. וגם מחמת שהיא מומרת לרצונה כמו שאמרו השואלים הנז' שביום שפדאה הכהן הנז' לא רצתה כלל לילך מאת הגוי שע"י המירה ובמומרת אמרי' מומר לע"ז מומר לכל התורה כלה כמ"ש הב"ש סי"ו סק"ל בשם מהרי"ק כשהמירה לבדה אמרינן מומר לע"ז כמומר לכל התורה כלה והו"ל כאלו איכא עדים שזינתה ובלא"ה אין לנו שום עדים כ"א העדות הנז' שאינה מספקת כלל. וגם מהבתולים שנמצאו עפ"י בעלה אין היתר כנז' בב"ש ס"ק א' יעו"ש ובלא"ה אין הכהן נאמן על ידי עצמו אימר עיניו נתן בה ולא התיר המתיר עצמו שם אלא בעדות ישראל יעו"ש ולא כן הלכה גם מחמת שפדאה לא שייך להתירה דהרי אין הכהן בעלה יודע שום עדות אלא מפי אחרים הוא רוצה לקיימה. כללא דמלתא שאין שום היתר לאשה זו ולהיות שהדבר פשוט גם לפי הנ"ד שלא ימצא מי שיתיר בנד"ז לזה לא הארכנו בזה ואם יש מי שמתיר נשמע דבריו. שוב באו אלינו דברי המתיר הוא ניהו החכם השלם הדיין ומצויין כמוה"ר אליהו הצרפתי זלה"ה ואחר התבוננות בראיותיו ראינו שאינם מספיקים להתיר לפי דעתנו ועם שהרבה להמציא צדדים להיתר לא יש בהם טעם חזק להתלות בו להתיר. א'. כתב שכיון שנשאת לא תצא מהיתרה וכו' והאריך ולדעתנו אינו כן דמה בכך שנשאת אחרי שנשאת באיסור בלא הוראת חכם דפקיע ומומחה ואדרבה אם ימצא שעפ"י איזה הנק' בשם חכם הותרה לא מבעיא אם שאלנו אותו ואמר מאיזה טעם התיר ולא נמצא בפיו טעם מספיק שראוי לנזיפה ולגערה שהכשיל הכהן לקחת זונה רח"ל אלא אפי' אם ימצא עכשיו בפיו טעם מספיק ראוי לגערה על שהגיס לבו בהוראה להורות הלכה לפני רבותיו בדבר גדול כזה ולא שאל מהם ודמה מלתא למלתא מעצמו וכ"ש שלדברי הת"ח השואלים שא' מהם הוא ת"ח רשום בעיר הנז' שמעולם לא הותרה עפ"י חכם רק עמד הכהן בכפר ההוא בשני רעבון ולא היה שם אדם שיחזירו ועשה מה שלבו חפץ וכששאלו לת"ח א' שמו כהר"ד מרצייאנו שהיה מצוי שם בקלעייא למה הנחת אותו לישא אותה השיב הבל שכן ראה בלבוש שהיא מותרת וזה אינו מעלה ואינו מוריד דודאי כשידענו הענין מתחלה וע"ס שהנשואין היו באיסור ודאי דמפקינן לה מיניה אם לא שנמצא עדות מספקת. ב'. כתב להתיר מלשון הלבוש ותמצית הדבר שלא נאסרה בידי הגוים תקיפא אלא כשהיה החבישה על ידי דייני גוים כו' והאריך בדבר שלא נשמע לשום פוסק ראשון ואחרון ודברי הלבוש אינם כן ומה טעם וריח יש בזה ואדרבה בהיפך כשתהיה חבושה מעצמו והרשות בידו לעשות מה שלבו חפץ ואין מכלים ואין צורך להאריך בסתירת זה. ג' מחמת שהיתה קטנה כבת חמש והיתה חולנית וגם זה סתירה ומה לנו אחר שיעורי חכמים בת ג' ויום א' גם אמר שלא שהתה זמן הרבה אצל הגוי כ"א ד' חדשים וגם זה אינו צריך סתירה ומה יותר מד' חדשים. ד'. עדות האשה הנז' גם היא אינה מספקת שהרי אפי' לפי דבריה היתה לנה לבדה וכמש"ל ואף גם זאת אמרו הת"ח השואלים כי יש בידם ק"ע משני כתי עדים שאמרו שנכנסו לחצר הגוי ולא מצאו שם אדם כלל רק הבת הנז' עם הגוים וגם האשה אמרה שהבת קדמתה למקום ההוא והיא כשהלכה לשם מצאה הבת לבדה וצ"ל שעוד אמרו השואלים הנז' שמעולם לא הותרה הבת הנז' ע"י עדות שום אדם רק עכשיו שקראו עליה ערעור העידה האשה הנז' העדות הנז"ל ובודאי שיכולין להזימה הכתי עדים הנז' וגם עדותה הנז' אינה מספקת כלל כמ"ש: גם הבתולים שנמצאו לה לפי דברי הבעל אינם מצילין אותה אפי' יתבררו מדברי אחר כמ"ש הט"ז ז"ל סי' ס"ח סק"ג ויש מהחכמים המתירים אומר שהט"ז כתב דבריו למ"ד העראה זו נשיקת אבר וזה לא יצוייר שאיך יתעלם דבר זה מהרב ז"ל שהלכה רווחת לכל פותח ספר דלא קי"ל כן אלא הכנסת עטרה [דפסקינן כר' יוחנן יבמות נ"ה:] והרב ז"ל עצמו שקיל וטרי בסי' ה' מטור א"ה בשיעור הכנסת עטרה ואיך שכח תלמודו מיד חלילה וחלילה לומר כן והראיה שהביא החכם המתיר מגמ' דסנהדרין דע"ג ראיתי שהיא גנובה ממהר"מ אלשקר זלה"ה. ודחייתה יותר חזקה דלדידיה משמע שהש"ס מסתפק מה היא הכנסת עטרה והוא תימה לומר כן ואינה מכרעת כלל דדברי הט"ז הם לומר שבהעראה אפשר לא יוציא בתולים ובנד"ן אפשר שיוציא ולזה אמר בגמ' דלמ"ד זו הכנסת עטרה למה יתחייב על הסרת בתולים קנס ודילמא כשהכניס העטרה הסיר הבתולים מיד ובב"א חילי וקים ליה בדרבה מיניה ולזה לא ניחא אלא למ"ד זו נשיקת אבר דודאי בנשיקה לא הסיר הבתולים וכ"ז לשיטת רש"י ולשיטת התוס' אין הקנס כלל משום הסרת הבתולים עי"ש ונראה דמלבד חששת ט"ז יש חשש דשלא כדרכה כמ"ש מהר"מ אלשקר וא"ת איך יניח הגוי הדרך הסלולה כו' כמ"ש המתירין אין בזה קושיא מטעם מהר"ם הנז' עצמו שהגוי חושש להניחה בתולה כי היכי דליקפצו עלה ובפרט כיון שדעתו שיפדוה בממון וגם משום שלא יתגלה קלונו שבא על היהודית ומלבד זה אם יש לחוש להטייה דאמרינן בכתובות ד"ה רוב בקיאין בהטייה וכ"כ התוס' כתובות דמ"ו בשלמא דיש לחוש דהנואף הטה עכ"ל וכל זה לחוש לגוים אשר זרמת סוסים זרמתם וחז"ל חששו ליחוד בהמה שחביבה עליהן בהמתן של ישראל ונראה ברור שהטעם שנקט הט"ז העראה הוא מלתא שהיא קרובה אליו לשלא תצטער בגמר ביאה וכשמשתגע ורוצה לבעול משיכניס העטרה והיא מצטערת מיד פורש ושגעונות הנואפים הרבה וכל זה נראה דעת הפוסקים הא' הטור וב"י שלא נזכר היתר זה כלל בדבריהם רק סתמו יתירה על ג' שנים נאסרת ולא זכרו כלל היתר הבתולים דמסתמא בת ג"ש יש לה בתולים ולא אישתמיט חד מקמאי או בתראי לכתוב היתר זה אלא ודאי פשוט להם דאין בזה היתר כלל וכ"ש וק"ו בנד"ז שאין עדים שיש לה בתולים רק מפי הבעל: גם יש לחוש לשני רעבון דאמרינן במס' כתובות ההוא דאתא לקמיה דר' אמר ר' בעלתי ולא מצאתי דם אמרה לו רבי עדיין בתולה הייתי ושני בצורת הוא ראה רבי וכו' והאכילם וכו' ובעל ומצא דם וכו' הרי דהנבעלת בשני רעבון אפשר לא ימצא דם ונד"ז שני דרעבון הוה ואפשר שהגוי בעל ולא מצא דם וכן לפי דברי המתיר שהיתה חולנית י"ל שהחולי יבש הדם כנז' בסי' ס"ח ס"ה יעו"ש: ועוד יש להביא ראיה מהא דאמרינן בוגרת נותנין לה לילה הא' ופירש"י ובועל כמה בעילות ותלינן כל דמים של אותה הלילה בדם בתולים עכ"ל אלמא דאפשר שתבעל וישארו מקצת בתולים ואעפ"י שבחיתה המכה תלינן בדם נדה היינו בידעינן בודאי שחיתה המכה אבל בנד"ז אפשר שלא חיתה עדיין המכה ומעולם לא פסקה לראות. וכן אנו רואים