משפטים ישרים מח

לצורך שבת למורישקו"ש ושנה אחת לא נזדמן בשר בר"ח והביאו אחר ר"ח אם מותר לשחוט לצורך המורישקו"ש: תשובה נראה דמותר דבהגה איתא ומצניעין הסכין של שחיטה וכו' שאין שוחטין כ"א לצורך מצוה כגון לחולה או שבת או מילה וכו' הרי דלצורך שבת שרי וגם הכא לכבוד שבת דלא סגי בלאו הכי ואע"ג שפשט המנהג שלא לשחוט לצורך שבת לנוהגים לאכול בשבת בשר כ"א ביום ששי זהו משום דסגי בהכי ובהדיא כתב המ"א למנהג בני מדינתו שאין אוכלין בשר ביום ששי ושביעי וא"כ לא ימצא קונים לבשר טריפה לכן מותרים לשחוט ביום רביעי דאם לא כן ממנעו ולא שחטו עכ"ל וק"ו הכא דאם לא ישחטו ודאי דלא יאכלו דפשיטא דשרי כנלע"ד: קעא שאלה מעשה ראובן ושמעון שותפין בחזקת חצר א' ולימים עמד שמעון וקנה גוף החצר מאת הגוי לפי השטר הנמצא בערכאותיהם שבידו ושוב עברו ימים ומת שמעון והנה ראובן כעת מחזיק מחצית החצר שלו גוף וחזקה חפשו יורשי שמעון שטרות אביהם מצאו עק"ד בעש"ג שהחצר כלה קנאה אביהם מאת הגוי ערערו על ראובן לאמר למה אתה מחזיק גם בגוף החצר השיב ראובן כי כשקנה שמעון החצר פרע חלקו בדמי המקנה כפי התקנה ויורשי שמעון השיבו אחוי שטרך וכו' זה היה מעשה לפנינו וזה אשר כתבתי: תשובה אומדנא דמוכח איכא שפרע ראובן דמי המקנה כיון שהברירה בידו לפי התקנה שאם ירצה לפרוע לקונה מה שעולה לו תוך שנה וידענו נאמנה שראובן הוא אמיד בנכסי טובא יותר ויותר משמעון וכיון שאין מעכב בידו פשיטא שפרע לשמעון חלקו וכיון שהוא מחזיק בקרקע כעת נראה דיש יכולת באומדנא רבתי כזו להחזיק במה שיש בידו אך להיות דיש מקום לבע"ד לחלוק דאין ב"ד בזמן הזה דנין עפ"י האומדנא כמ"ש מר"ן סי' ט"ו ס"ה יש לדיין לדון עפ"י הדברים שדעתו נוטה להם כו' ומשרבו בתי דינין כו' יעו"ש: איברא דכתב הסמ"ע שם בשם מהרי"ק דאף בזמן הזה מוטל על הדיין לדון עפ"י האמת שנתאמת לו כו' וכ"כ הרשב"א בתשובה כו' עכ"ל. והנה משטחות לשונו משמע דלא פליג על דברי הרמב"ם ז"ל ובאמת לכאורה ק' לזווגם דמשמע דפליגי דאם נאמר דהכל לפי גודל הענין ולפי גודל מה שנתחזק הדבר בלב הדיין הרי כתב הרב והדבר חזק בלבו שהוא כך ובדוחק נראה דהרב ז"ל רוצה לחלק בין היכא שהאומדנא מכח הטענות להיכא שאינה באה מכח הטענות כמו הנדון שכתב הסמ"ע ס"ק ט"ז יעו"ש. ובאמת שכעת לא נתיישב בלבי היטב חילוק ברור בין דברי מהרי"ק לדברי הש"ע אם לא שנאמר דפליגי ועי"ל בפשיטות דהתם היינו ששמע אמיתות הדבר מפי בעל דבר ומהרי"ק סובר כשיטת הרי"ף והרא"ש שהביא הסמ"ע ס"ק ט"ז דאף בזמן הזה יוכל האדם לדון עפ"י האומדנא היכא שאין טוען ברי וא"כ מזה נראה דבנ"ד אף דאיכא אומדנא דמוכח טובא שודאי פרע אין לסמוך עליה אך נראה דע"כ לא קאמר הרמב"ם ז"ל דאין לסמוך על האומדנא אלא להוציא אבל להחזיק מה שבידו שפיר סמכינן על האומדנא שכל מ"ש הרמב"ם ז"ל הוא להוציא א' שלא יהפכו השבועה אלא בראיה והפוך השבועה הוא מה שזכרו בגמ' על רבא שנתחייבה אשה א' שבועה וא"ל בת רב חסדא ידענא בה דחשידא אשבועתה והפך ר"נ השבועה על שכנגדה ותטול כגון במודה במקצת וכן פגימת שטר הוי כלהוציא כיון שהשטר כתוב כו' וכן להוציא מהיתומים ונראה דגם זה מדוקדק מסוף דבריו ז"ל שכתב או יסתלק מן הדין וכשתהיה האומדנא להחזיק מה שבידו בהסתלוקותו מן הדין הוא נעשה הדין עם שיש לדחות שידונו מי שלבו שלם מ"מ חלוק זה נראה נכון וכ"כ כנה"ג בשם הרדב"ז ע"ש וכן כתב בדרכי נועם סי' ל' משם מהריק"ש והרדב"ז יעו"ש: ומעתה בנ"ד שהוא להחזיק מה שבידו אף דלא שייכא חזקה בקרקע מ"מ כיון שהוא מחזיק כו', ואוכל פירותיו ואיכא אומדנא לסייעו שבקינן ליה לשטתיה ומנהגו: ועוד נראה שיש לצרף לזה טענה אחרת לזכות לכהר"ש טאפיירו וזה שכיון שאין ליורשי הר"ש טובי שום ראיה שאביהם קנה גוף מאת הגוי כ"א בחפשם מצאו האלעק"ד כתוב שאביהם קנה הגוף מאת הגוי אך לא נודע להם שום זמן שהיו מחזיקים בגוף החצר הנז' כ"א מעולם כהר"ש טאפיירו מחזיק בבה"כ ובחצר הנ' גוף וחזקה וטוען שפרע דמי המקנה נראה שהדין עמו מלבד האומדנא שכתבנו וזה שכבר נודע מ"ש מרן ז"ל סי' ס"ח דשטרי מקח וממכר שעשויין בערכאותיהם כשרים אך צריך עידי יש' שיעידו על אלו כו' שאינם ידועים בקבלת שוחד כו' וסיים שאם חסרו דבר מכל אלו הרי הם כחרס עכ"ל וכבר נודע לעין כל זיופם ושקרותם של הערכאות שבזמן הזה שכולם חוקקים חוקקי און ומכתבי עמל כמו שנתפרסם זיופם ושקרותם פעמים רבות וכולם הולכים אחר השוחד להפוך מזכות לחובה ומחובה לזכות והנאמן שבהם נוטל בצנעה ע"י אשתו ובניו וכולם כותבי פלסתר וכופין על האמת פסכתר תפח רוחם ונשמתם כיר"א. וכן כתב הרב בכנה"ג דהאידנא כולם ידועים בקבלת שוחד. וכיון שכן השטר שביד יורשי הר"ש טובי הרי הוא כחרס הנשבר שאין בו ממש והויא טענת היורשים היא טענה בע"פ גרידתא והיא טענת שמא וטענת כהר"ש טאפיירו טענת ברי שטען שלזכות שניהם היה המקח ואפי' היו שניהם טוענין ברי כיון שכהר"ש טאפיירו היה מוחזק מעמידין אותה בידו כי הא דכתב מרן סי' קמ"ו סכ"ב שנים שהיו עוררים על השדה זה אומר שלי וכו' ואין לא' מהם ראיה אם היה אחד מהם מחזיק בה מקודם תשאר בידו וכו' עכ"ל ונ"ד כן הוא שהרי אין לא' מהם שום ראיה כי האלעק"ד הנז' חספא בעלמא הוא ואף אלו היה מודה כהר"ש טאפיירו ליורשי הר"ש טובי שאביהם קנאה אלא שאח"כ סלקו בנתינת מעות דמי המקח היה נאמן דהו"ל ממש כי הא דתנן שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכ"ש שהוא טוען מעיקרא ובא' היה המקח לזכות שניהם ובדמי שניהם לקח אלא שנכתב האלעק"ד על שמו. ובאומדנא דמוכח טובא נראה לנו שדבריו אמת. גם מצד החזקה שהחזיק כהר"ש טאפיירו יש לזכותו דאף דקי"ל דשותפין אין להם חזקה הדבר ברור דלאו הלכתא בלא טעמא אלא טעמא כמ"ש הפוסקים דהכי ארחייהו דשותפין לחלוק בזמן טול אתה כולה ה' ואני אטול ה' וזה שייך באם אכלה שותף א' כולה וטוען לקוחה היא בידי והרי אכלתיה שני חזקה בזה אמרו שותפין אין להם חזקה דאמרינן דמה שהיה אוכל היה ברשות שותף האחר שכן הסכימו לחלוק אבל באם המשל שני אחין שירשו בית מאביהם והיו מתנהגים לאכול זה שליש וזה שני שלישים וכשעברו שני חזקה בזה האופן קם לערער מי שאוכל השליש באמור שלו ראוי לאכול המחצית והשיב האחר שקנה מאחיו עד כדי תשלום השני השלישים והרי אכל שני חזקה נראה דלא אמרו בזה השותפין אין להם חזקה דמה טעם לומר שכך עשו ביניהם שזה יאכל