משפטים ישרים מד

קרקע לכתובת אשתו ודחה תי' זה ועוד תי' בהאמינה ודחהו ג"כ ועקר התי' דנצ"ב כיון שהם בחזקת האשה ג"כ הו"ל כאלו הם מוחזקים והיכא שהם מוחזקים כ"ע מודו דאדם מוריש שבועה לבניו והביא תי' הר"ש ודחהו יעו"ש מטעם דחשש צררי הוא מחיים ולא סמוך למיתה יעו"ש דף קנ"ח: והנה מדהביא הרב בית יוסף תשובת הרא"ש ז"ל משמע דס"ל שכך יש לפסוק כס' הרא"ש ובפרט בכתובות המרובות דאז יש שני צררים מת פתאום ועוד כתובות המרובות נקיטינן דהיכא דאיכא שום צר לגבי מת פתאום סמכינן על אותו תי' דהיינו שנאמר דאין דרך להתפיס אלא סמוך למיתה: וכבר פשטה הוראה זו דבמתו בשנת רעבון ומתו ברעב לא חיישינן לצררי ומשמע שתופסים כשיטת הרא"ש דבמת פתאום לא חיישינן לצררי משום שאין דרך להתפיס אלא סמוך למיתה דאי לאו הכי אפי' בשנת רעבון ניחוש שמא התפיסה מחיים ואכלתם וכ"כ בהדיא ז"ל דמרן מסקנתו היא כאותו תי' דבמת פתאום לא חיישינן ובצרוף כתובותנו מרובות כמ"ש מהר"מ ז"ל: ומעתה נראה דג"כ במי שלא מת בביתו על מטתו אך הרחיק נדוד ומת דלא חיישינן לצררי שכן לשון הרא"ש דהיכא דמת פתאום ולא צוה לביתו לא חיישינן ממילא כל שאינו בביתו ולא צוה לביתו לא חיישינן לצררי: ואף אם יתעקש המתעקש לומר דלא דמי למת פתאום אף אתה אמור לו שכבר יש עוד צד טיבותא אחרת עם הצד שכתב מהר"מ דכתובות דידן מרובות והוא דהנה הדבר פשוט דבזמננו זה דאין הכתובה לאחר מיתה מסויימת אך נוטלת חצי הנכסים וזה כל העולם יודעין כל העם מקצה לא שייך לומר אתפסה צררי דבשלמא בזמן הש"ס שהיתה נוטלת כתובה כמו שנוטלת הגרושה שייך לומר אתפסה כו' משא"כ כו'. וכבר העיד בזה הרב כמוהר"ר יעב"ץ זלה"ה והאריך דלא שייך כלל בזמננו זה התפסת צררי ושהוא לו חמשים שנה סופר ומעולם לא ראה מי שהתפיס צררי אך סיים שלא הסכימו עמו רבותיו למעשה וסיים דעכ"פ כשמתה אין לחוש לשבועתה וז"ל אמנם לענין אם מתה ולא נשבעה דן אנכי שלא יפסידו יורשיה כלום דמה פשעם מה חטאתם בשלמא בחייה נימא דהחמירו עליה וכו' והאריך יעו"ע מ"מ בנ"ד שלא היה עם אשתו במדינה ולא צוה לביתו יש לצרף טעם זה ולא גרעי שני צדדים אלו ממת פתאום להצטרף עם הצד שכתב מהר"ם ז"ל דבכתובותנו מרובות ולקושטא דמלתא מת במקום אחר עדיף ממת פתאום והיא לבדה תספיק והיה א"כ בנדון זה שלשה צדדים. א) כתובותנו מרובות. ב) לא מת במדינה. ג) כיון שאין נוטלת אלא חצי הנכסים ולכן הדבר פשוט דלא חיישינן לצררי כלל וגבייא בלא שבועה, וכ"ש כיון שכבר מתה וההיא דאין אדם מוריש שבועה לבניו בעצמו ספק דדיינא דעבד כר"א עבד והו"ל ד' ספיקות לזכותה: וכ"ש שאם באנו לדון דין אמת לאמתו לא נחוש לטענת צררי כלל שכבר נאבד זכר מנהג זה מכל המדינות והמקומות ששום אדם לא התפיס צררי לאשתו ולבניו יודע ששבועת אלמנה על הצררי היא מצות אנשים מלומדה ואנן סהדי עדות גמורה שלא התפיס לה צררי ולא שום דבר ואיך נגרע כחה כשמתה והרי יש לדיין לדון דין אמת לאמתו בדבר שהוא יודע האמת ואף שכתב הרמב"ם ז"ל דמשרבו בתי דינים כו' הסכימו שלא ידונו באומדנא זהו במלתא שמשתנה הדבר ממקום למקום וממקרה למקרה אבל בדבר שוה כי נד"ז שחשש צררי נאבד זכרו ולא נמצא ולא היה בשום מקום ובשום זמן נוכל לדון באומד חזק בזה ועוד שאין זה אומד כ"א ודאי ורואה אנכי שאפי' בסכנתא דחמורא מאיסורא כגון זוגות ושבתא וגילוי שיש מהם בש"ס כמה הלכתא רברבתא בזמן הזה דלא שכיח הזקייהו ליכא דחש לחששות חז"ל בהם וכ"ש וק"ו במלתא דממונא ואע"ג דכשהיא בחיים מהדרין לקיים דברי חכמים כשמתה אין להפסיד היורשים בשביל זה: גם אין לומר דס"ס אם אין חשש שהתפיסה חיישינן שמא תפסה או שמא גנבה או מחלה כתובתה וכיוצא אין זה כלום דעיקר השבועה שעליה אמרו אין א"ל נפרעת אלא בשבועה היא דלמא אתפסה להיות שראו חכמים כי כן מנהג ההמון בזמניהם וכל השבועות אינם אלא מדין גלגול ואין עליה בכל הפרטים הנז' כ"א חרם סתם כמ"ש בסי' צ"ו ס"ב בח"מ ובב"ש ובב"ח יעו"ש. זהו הנלע"ד בענין זה וציי"מ: קס שאלה ראובן לקח פקדון מגוי ואחר מיתתו בא הגוי אצל אשתו שתתן לו הפקדון וכפרה ונשבעה לו בגניבת דעת ועתה טוענת שתטול החפץ לעצמה ואין ליורשיו כלום כי זכתה מן ההפקר: תשובה כיוצא בדבר זה כתב המרדכי והביאו בש"ע סי' רפ"ג ס"ב בהגה דישראל יורש קרובו המומר אפי' הפקיר נכסיו ביד ישראל לא זכה ישראל מן ההפקר אבל אם הנפקדים שלחו יד בממון הפקדון בחיי המומר או שבקש הממון ולא רצו ליתנו ויש להם עדים ע"ז זכו במה שבידם ואין יורשיו יכולין להוציא מיד הנפקד כו' דכל המוחזק בנכסיו יכול לזכות בהן כל זמן שהוא חי עכ"ל. נקיטינן דכל היכא שלא נתברר ששלח בהן יד הנפקד עדיין ברשות הגוי קאי וממילא יוצא לנו הדין לנ"ד דכיון שלא שלח בהן יד הבעל עד שמת לא זכה בהן להנחילם ליורשיו ואשתו שהחזיקה בהן ונשבעה עליהן זכתה מן ההפקר ואין ליורשין ולבע"ח בהן כלום: קסא שאלה מוכר ע"י סרסור והיה הסרסור עייל ונפיק אזוזי אם יכול הלוקח לחזור בו: תשובה לכאורה נראה דכיון דהסרסור שליח הבעלים הוא הו"ל כאלו בעליו עייל ונפיק אזוזי אבל יש לצדד ולומר דהסרסור כיון דאין חפצו אלא למכור הו"ל כמוכר שדהו מפני רעתה ועדיין צל"ע: קסב שאלה בעייל ונפיק אזוזי כתב בש"ע סק"ץ סי"ז דעייל ונפיק תרי זמני יש לשאול אם בא אליו פ"א דוקא וא"ל זיל השתא ותא למחר ובא לו למחר וא"ל שאינו חפץ לקנות מהו: תשובה נראה דאינו יכול דדוקא בשני פעמים מיקרי עייל ונפיק וכיון שביומו לא הלך כ"א פ"א כבר נתקיים המקח. ואך יש להסתפק באם עת המכירה יכנס לכלל חשבון כגון שבעת המכירה בקש המעות ושוב חזר אליו פ"ב אי הויין תרי זימני או לא נימא דבעינן עייל ונפיק מלבד המכירה. עצמה ומלשון הש"ע נראה קצת דבעינן ב"פ מלבד שעת המכירה וכן נראה ג"כ מל' הש"ע סי"ו שכתב שהלך אליו וכו' פ"ב ע"ש: קסג שאלה ראובן יש לו בביתו גת להתיך זבלי השעוה ומאותם הזבלים בימי בשולם עושים מים שרופים מי נוטל המים בעל הבית והגת או בעל השעוה שנותן שכירות הגת: תשובה תנן הזבל לבעל הבית. ומבואר בגמרא והובא בש"ע סי' שי"ג ס"ב דדוקא בזבל מבהמות דעלמא אבל זבל הבא מבהמות של שוכר הוא