משפטים ישרים מג

ודוקא כשהיא צריכה לכך דאנן סהדי שזהו כבוד בעלה והוא עצמו חפץ בכך אבל כשהיא אינה צריכה לכך וכ"ש כשהלכה והיתה לאיש אחר אפי' צריכה הרי גלה כבוד ולפיכך אין לוותר לה כלום אלא תטול שכירות חלקה בקרקע כפי מה שישומו אותו שמאי בדי"ץ עכ"ל: קנו שאלה מי שזיכה השררה שלו לאחר ועמד האחר והחזיק בה זכה או לא זכה: תשובה כבר כתבתי במ"א דזכה ולאו מכח האחר אלא שהוא נסתלק והאחר זכה ברשות הקהל והארכתי בזה: קנז שאלה ראובן מת והניח בה"כ א' וזכה בה א"ל ובנו והא"ל לפי פסק הנ"ל אין לה אלא מחצית בגוף וכל השררה לבן עמדה האשה ונשאת לת"ח וקנה מאת הבן חורגו חצי השררה של השררה של חלקו והבן בהיותו פחות מבן עשרים שנה מיחה במכר מחאתו מחאה א"ל: תשובה נראה דלא עשה כלום דמחאה לא מהנייא אלא בקרקע שירש ולא במטלטלין וזה אין לו כלום במחצה של הא"ל כ"א השררה והוא אויר בעלמא וגם הבן לא זכה כלום רק נסתלק ולא תקנו חכמים כ"א במזכה שום דבר לא במסתלק סלוק בעלמא ועוד לא תקנו אלא בקרקע וכאן אין שום קרקע רק שררה בעלמא ועוד דזה הוא מלתא דלא שכיחא יותר ממתנה שקיימו חכמים מעשיו ואפי' במשכיר כתב מהריק"ש ז"ל דאינו יכול למחות כיון שלא מכר הגוף ואפי' הסמ"ע דנראה קצת ממנו דפליג יודה הכא דשכירות מיהת ליומיה ממכר הוא משא"כ בנד"ז שאין לו כלל בגוף רק שררה בעלמא וכן הסכימו חכמי תיטוו"ץ יע"א: קנח טופס פס"ד וז"ן לפני עמדו לדין כהר' משה בן סונבאל מדבר בעד הק"ק י"ץ תובע והי' משה דיאבלא נתבע לפרוע חלקו במס שגובים הקהל לעת כזאת והנתבע המציא לפני הודעת עדים שזה ימים קבע עצמו בב"ה ורבץ בין המשפתים ללמוד תורה בקביעות כל היום כדרך הלומדים ובכן פסקתי דמכאן ואילך ודאי פטור כיון שנטה שכמו לסבול עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול המסים ולענין המס הזה שגובים עכשיו פסקתי שאם יתברר שאחר שהושם המס הזה הוא פנה מעסקיו וקבע עצמו ללמוד תורה לאו כל כמיניה וצריך לפרוע חלקו במס הזה דוקא וכמ"ש הרב בעל המפה סי' קס"ג ס"ב כל מס שהושם על בני העיר אין אדם יכול לפטור עצמו ממנו ביציאתו מן העיר אחר שהושם המס אכן אם אחר שקבע עצמו ללמוד תורה הוא שהושם המס [נ"ב אפי' היו חייבין בו מקודם כמ"ש לעיל וכן מבואר בסמ"ע שם ס"ק כ"א בשם רשב"א. מבי"ן] מן השמים סייעוהו דמכלל לאו אתה שומע הן דקודם שהושם יפטר בצאתו מהעיר ויציאה מהעיר לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט וכ"ש לחסות בצלו ית' ולחזות בנועם ה' וכו' ותורתו הקדושה דמגינא ומצלא. ולענין החובות שיש על הק"ק מקדמת דנא שעשאום לפרעון דלשעבר ואפשר שיבואו לידי גבייה אחר שנה או שנתיים או פחות או יותר ג"כ פסקתי שר' משה הנז' פטור ומותר מהם אם יבואו לידי גבייה בעודו קבוע ושקוד ללמוד תורה שכן כתב הרב בעל המפה בסי' הנז' ס"ג אם היה עני והעשיר הולכין תמיד אחר זמן הגבייה ועוד כתב שם שבכל עניני המסים הולכין אחר מנהגם הקבוע שעשו כן ג' פעמים. ודבר ידוע הוא שהמנהג קבוע ללכת אחר זמן הגבייה כגון מי שהיה חי בשעה שעשה החוב ולא בא החוב לידי גבייה עד שמת אין גובין מיורשיו אם היורשים עצמן לאו בני חיוב המס נינהו ומי שהיה קטן בשעה שעשה החוב ונעשה גדול בשעת הגבייה גובין ממנו הרי שלעולם הולכין אחר זמן הגבייה כנז"ל ה"נ לא שנא. וכבר זכורני שבא מעשה כזה ליד ב"ד זלה"ה שלפנינו שבפאס יע"א וכן דנו ולראיה ביד ר"מ הנ"ל חתמתי פה בסוף שבט ש' כי בך חסי"ה נפשי לפמ"ה פה מקנאסא יע"א ע"כ נמ"ך וחתומים הרב כמוהר"ר יעב"ץ וכמוהר"ר משה בירדוגו זלה"ה: אמת נכון הדבר שכיון שקבע עצמו בב"ה ר"מ מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עלוהי ול"מ במס המחודש ח"ו אלא גם בחובות שעל הצבור פטור הוא דודאי כשקבלו הקהל החובות אדעתא שיפרע עמהם כל החובות וראוי לפרוע עמהם אבל מי שאין ידו משגת בעת הגבייה מה יעשה ומעולם לא שמענו בכל ערי המערב שיכתב שט"ח עליו לכשתשיג ידו ומעשים בכל יום מזה והרי זה שתקע עצמו בב"ה וביטל מש"ו ומלאכתו ומסתפק ומצטמק בהכרחי או אם יש לו מחזיק ותומך את ידו לעזור ולהועיל למען יחזק בתורת ה' מהיכן הרגלים לחייבו במה שאינו חייב וכבר כתב הרב בתה"ד בכתביו שבענין המס המנהג הוא יתד תקועה גם שיהיה גרוע וכ"ש בנד"ז שיש לו פנים אשר מזבח קולטו בלי ספק ובלבו שיהיה שקוד לא ימיש מתוך האהל אהלה של תורה כי אם למה שהוא מוכרח וצריך ולראיה ח"פ פאס יע"א וחתומים כמוהר"ר יהודה ן' עטאר וכמה"ר אברהם ן' דאנאן זלה"ה: אמת לכאורה יש לפקפק בדברי הרבנים זלה"ה דמשמע מדבריהם שלא היה אותו שפטרו מן המס ת"ח רשום שהרי בכתבים קראוהו יקר וכבר נודע שבזמננו זה אף מי שיש לו קצת השכלה קורין אותו בשם משכיל ונבון והלואי שלא יקראוהו חכם ובפוסקים שאין נפטר מן המס רק כשיהיה יודע לישא וליתן ברוב מקומות הש"ס ופירושיו כמ"ש בי"ד בהגה סי' רמ"ג עי"ש ואין לי לתרץ כ"א שנסמכו לזה מחמת מנהג אך לא הזכירו בדבריהם שום מנהג אלא שיש לקיים פסק שלהם מדברי מהריט"ץ ז"ל בתשובה שפסק דלא בעינן שיהיה חכם אלא כל שישב וקבע עצמו לתורה לגמרי אעפ"י שאינו חכם כלל פטור יעו"ש. רבי"ץ: קנט שאלה אשה שהלך בעלה למדינה אחרת ומת שם ושהתה אחריו זמן מה ושוב מתה גם היא ולא נשבעה שבועת אלמנה מה דין יורשה בכתובתה: תשובה כתב מר"ן סי' צ"ו דאין אלמנה גובה כתובתה אלא בשבועה וכתב מור"ם שם בס"ה דאם מת פתאום ליכא למיחש לצררי וכתב הרב בחלקת מחוקק שלא ידע למה לא הביא הרב דעה זו לעיל ס"א כמ"ש הרא"ש בתשובה וז"ל הרא"ש הביאו הב"י בסי' הנז' כתב הרא"ש בתשובה האידנא שאנו מגבין כתובות לכל יורשי הא"ל שקדשו ש"ש ולא חיישינן לצררי ואנו סומכין על תירוץ הר"ש שתי' דהיכא דמת פתאום ולא צוה לביתו לא חיישינן לצררי וכן היה דן רבנא מאיר והיה נותן סעד לדבריו לסמוך על אותו תי' יותר משני תי' אחרים שתי' ר"י כי האידנא כתובות נשותינו מרובות ולא שכיח האידנא התפסת צררי עכ"ל. וסיים ג"כ הב"י שכן דעת רש"י דבמת פתאום לא חיישינן לצררי וכן כתב הרא"ש ריש פ"ק בשם ריצב"א יעו"ש ומחלוקת ר"י והר"ש כתובה בתו' ס"פ מי שמת במתניתן דנפל הבית עליו ועל אשתו שהקשו למה חולקין בנכסי צ"ב אפי' אינם בעין אפי' נאמר שהבעל מת ס"ס לא נשבעה שבועת אלמנה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ותי' דאיירי בייחד לה