משפטים ישרים מב

תשובה נראה דכיון דלא עשו שומא בג' המכר בטל הוא כמ"ש מרן סי' ע"ג יעו"ש והו"ל הקהל כגנב שאינו מפורסם שנתבאר דינו בס"י סנ' שעשו בו תקנת השוק ונותן הדמים ומחזיר החפצים שלו ופשוט: קנא שאלה ראובן הוציא שטר על שמעון ורצה לטרוף קרקע מיד לוי שלקחו משמעון ולוי המציא עדים ששמעון מכר קרקע לראובן וא"ל אם שטרך אמת למה לא טרפת בחובך ושמעון מודה שהשטר חזק: תשובה נראה דלא מהני כיון שהלוה מודה ואף דקי"ל בסי' מ"ז דבדוכתי טובי דאין אדם נאמן בהודאתו לחוב לאחרים הכא כל עיקר טענה זו היא אומדנא בעלמא לפסול שטר מקויים והוא חדוש גדול ואין לך בו אלא חדושו בטוען כן הלוה בברי אמרו ולא מספק כגון הלוקח ואע"ג דקי"ל טוענין ללוקח כל מאי דהו"מ למטען הנ"מ בטענה אלימתא שאם היה טוען אותה בעל דבר לא היה בה ספק משא"כ בטענה זו שכבר כל האחרונים דקדקו בה כמ"ש הש"ך ז"ל וגם מהריק"ש ז"ל כתב דבתשובה כל דהו דחינן לטענה זו כגון אם אמר הלוקח המלוה לא רציתי לטרוף משום דשומא הדרא שומעין לו וכיוצא. וגם אני אומר שאם יאמר המלוה קניתי שדה זו שהיתה חביבה אצלי ואם הייתי טורף היה נותן לי שדה אחרת דבע"ח דינו בבינונית ואני קניתי עדית או שדה סמוכה לשדה שלי וכו' כל אלו הטענות שומעין או שהיה חובו סך קטן דאלו בא לטרוף היה טורף חלק קטן ועכשיו קנה כל השדה ועוד כיון שהחוב שלו מועט אין דרך ב"ד להזדקק לזה לעשות שומא והורדה וכיוצא: קנב שאלה מעשה שהיה קהלה א' נותנין למלך יר"ה סך ק' מתקאלים עמד א' והשתדל עם המלך ואמר אדוני המלך יכולין ליתן ק"ק ואהנו מעשיו וגזר המלך שיתנו ק"ק אם יתחייב בהפסד כל ימי עולם או לא: תשובה יש לצדד לכאן ולכאן לכאורה חייב דהו"ל כדין מסור אך י"ל דלא מיקרי מסור אלא במוסר ממון שלא היה יכולת ביד האנס ליטלו וזה הראהו לו אבל זה משיא עצה בעלמא היא והו"ל גרמא בנזקין ומעשה היה בא' שאמר לגוי טול סחורת פ' ועשה אותה בספינה שלך ונשברה הספינה וכתב מהר"ם אלשיך ז"ל סי' קל"ד וז"ל מא"ל דהוי כמשיא עצה רעה ודלמא אי לאו איהו לא הוה שקיל לאו מלתא היא דהא גרמא בנזקין הוא ופטור ובהדיא תניא פ' כיצד שסה בו את הכלב שסה בו את הנחש פטור והיינו דכוותיה. וכיוצא בזה כתב הרשב"א ז"ל בתשובה על גוי שפתה ומסר עבד חבירו לחכמי ישראל וגיירוהו והפסיד את רבו וכו' כתב הרשב"א וכו' ולא מצינו בשום מקום משיא עצה ואפי' בנזקין שהוא חייב בדיני אדם ואפי' שוכר עדי שקר עכ"ל. ונד"ז לדעתי דומה לזה וצריך ישוב עדיין אצלי אמנם קרוב אצלי כי כן דממש הוא דומה לשסה בו את הכלב שסה בו את הנחש ובש"ע סי' קס"ג בהגה ס"ו ואין רשות להשתדל כו' לחברם ואם עשו יש לו דין מסור וצ"ע: קנג שאלה במה שנהגו קצת בני אדם לתלות המזוזה בקנה בפתח ולא לחפור אם יש שום איסור בזה א"ל: תשובה לכאורה היה נ"ל דלא עשו כלום וכמה פעמים הייתי מוחה בהם ובלומדי מסכת מציעא ראיתי דש"ד דאיתא בגמרא סוף השואל אפשר בגבותא דקנייא פי' רש"י ותולה אותה עכ"ל. פי' ולא יחפור דהו"ל מעשה הדיוט ואם היה צריך לחפור היה מעשה אומן צריך לראות בשו"ת דרכי נועם כי זכורני ששם נשא ונתן בזה ואסר יע"ע ושוב ראיתי שגם הוא התיר והגם שראיתי בס' בית יהודה אסר אין נראה כן אלא כמ"ש: קנד שאלה מעשה שהיה ראובן נתן קרקע לבנו והטיל תנאי שאם יולד לו בן אחר שיזכה במחצית ושוב נולד לו בן ואח"כ מפני דוחקו עמד ומכר כל הקרקע לזולת מהו הדין: תשובה כיון שנולד הבן האחר פקעה מיד הבן המתנה לגבי מחצית וגם הבן האחר לא זכה [נ"ב צ"ע דהא קי"ל דיכול להתנות בדבר שלא בא לעולם והו"ל כאומר הריני נותן לך קרקע זה ע"מ שתתן מחציתו למי שלא בא עדיין וזה פשוט. מבי"ן] בה דאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם אם לא בבנו ובאשתו מעוברת כדאיתא סי' ר"י יעו"ש והסכימו לזה חכמי פאס וכתבו שהדין דין אמת. עוד פסקו שכיון שמכר האב בשנת רעבון למזונות בניו הו"ל כאפוטרופוס שמוכר אפי' שדות להאכיל ולי הדבר צ"ע דצריך לברר שמכר למזונותיהם דשמא מכר ואכל הוא ולא אכלו הם ואם אכלו שמא דבר מועט אכלו הם ורובו אכלו הוא וכ"ש שקרוב הדבר שכן הוא: קנה שאלה ראובן ושמעון הניח להם אביהם בה"כ א' ושמעון עקר דירתו והלך למד"א וראובן טוען שיזכה בשררת בה"כ כולה ולא יתן לאחיו שהלך כ"א שכירות מקום הדין עמו א"ל: תשובה לכאורה לפי פסק קדמונינו נ"ן שהיו בעיר פאס מהריב"ע ומהריב"ץ זלה"ה וסיעתם כנז' במ"א שאפי' בבה"כ של יחיד לא יטול הנאת השררה כ"א הבן הראוי למלאות מקום אביו אך מי שאינו ראוי לעמוד לשרת לא יטול כ"א שכירות מקום ויהבי בה טעמא כיון שאלו היתה הבה"כ של צבור פשיטא שאין לאותו שאינו ממלא מקום אביו חלק ונחלה בשררה כן בבה"כ של יחיד שהגוף הוא שלהם והשררה היא לשמים והבן הממלא כי זכה בה משלחן גבוה זוכה אשר צוה בתורתו והכהן המשיח תחתיו מבניו ודרשו חז"ל שממלא מקום אביו אבל אם אינו ממלא מקומו לא יטול כלום ונתפשט פסק זה בכל ערי המערב. משם נראה לדון ולומר אף אם היה הבן ממלא מקום אבותיו אם עקר דירתו והלך לארץ אחרת אינו ממלא מיקרי כי מה יתן ומה יוסיף חכמתו והיותו ראוי ס"ס אינו עומד ומשמש ומה לי אינו ראוי מחסרון ידיעתו ומה לי אינו ראוי מחמת שאינו כאן. ודברים אלו נראים לכאורה אך כד דייקינן שפיר נראה דלא היא דעיקר השררה בבה"כ של יחיד הוא מכללות הצבור שנתנו לו רשות לעמוד לשרת וליהנות הנאה זו כל זרע החכם הראוי למלאת מקומו ומכלל השררה שיכול להעמיד אחר בחריקיה וליטול הוא ההנאה ולזה אף אם אינו יכול לעמוד לשרת יעמיד אחר שהוא מרוצה לקהל ויטול הוא ההנאה ולא מימעט אלא ע"ה דאנן סהדי שלא השליטו הקהל אלא לו ולזרעו הראוי למלאת מקומו שהוא יכול ליהנות בהנאת בה"כ. ונראה שהקהל של המדינה הם עיקר בנד"ז ואנו אומרים שטובי העיר נתנו לו רשות לעשות בה"כ וליהנות בה הוא וזרעו הראוי ובעל תורה ומזה לא נתמעט אף אם הוא במקום אחר וזה עיקר. מצאתי בפסק א' למוהה"ר יעב"ץ זלה"ה וז"ל האשה אינה זוכה אלא בחצי מקרקע ומטלטלין ומד"ן אבל השררה לא מתקריא נכסי שהרי אין מקח וממכר תופס בה וכו' והן אמת כל עוד שיושבת האלמנה בבית בעלה לכבודו ולגדל בניו וכדומה לא קפדינן בהדה אלא אמרינן אשת חבר כחבר ותתפרנס גם מהנאת ב"