משפטים ישרים מ

דזה שכתב מרן בסי' ס"ט בכת"י לא לענין שיהיה נאמן בלא שבועה אלא לענין שלא יהא נאמן לומר פרעתי דזה ודאי לא בעי קנין ולא שעת הלואה דכל עיקר טעמא דיכול לומר פרעתי הוא מטעם שאינו חושש להניחו בידו ואם יש נאמנות חושש הוא להניחו בידו ואינו נאמן לומר פרעתי ואנה"נ אם מהני ליטול בלא שבועה בעי קנין או שעת הלואה ואז אינו צריך לישבע המלוה. אבל לענין שיהא דינו כשטר שאינו נאמן לומר פרעתי אלא נשבע ונוטל סגי ע"י נאמנות אפי' בלא קנין וכן נראה להדיא מטעמא דיהיב שאלו פרעו אינו מניחו בידו משמע דלא אתא אלא לומר שגם בו יש טענה דשטרך בידי מאי בעי כנלע"ד ברור. ונראה שגם הש"ך יודה לזה דלענין שלא יהא נאמן לומר פרעתי אין צריך קנין לדעת מרן אלא שהוצרך לתרץ כן לחושבו שמרן איירי לענין נאמנות שלא יצטרך המלוה לישבע אם א"ל השבע לי ולקוצ"ד אינו כן ומ"מ בהא כ"ע מודו דאין נאמן לומר פרעתי בכת"י שיש בו נאמנות ובלא"ה לדעת הש"ך ואפי' נאמנות סתם לא בעי קנין שהביא וכן דעת הב"ח ומ"מ אף הרוצה לפסוק כדעת הש"ע יש לפסוק דאינו נאמן לומר פרעתי כנלע"ד. והארכתי בזה יען ראיתי בפסק א' למהר"ם ן' חמו זלה"ה שפסק בכת"י א' בנאמנות שלא בשעת הלואה ולא היה קנין שיכול לומר פרעתי ואחר המחילה לא דק בזה והדבר ברור כמו שבררנו וכן המנהג פשוט דלעולם בכת"י שיש בו נאמנות אינו נאמן לומר פרעתי ושוב ראיתי להרדב"ז ז"ל שכתב כדברי מהר"ם ן' חמו זלה"ה אלא שמדברי הב"י וש"ע שאנו רגילין לסמוך עליהם נראה כמ"ש ופשוט: קמא שאלה ראובן היה בידו חפץ של גוי ומשכנו ביד ישראל חבירו והתרה בו שלא ימכרנו שאם ימכרנו הרי הגוי שואל ממנו יותר משוויו וישראל לא חשש ומכרו בשוויו וראובן הוצרך לפרוע לגוי יותר משוויו ותובע למוכר מהו הדין: תשובה לכאורה נראה שאע"ג שכתב מרן בחו"מ סי' ע"ב ס"ח וס"ס שפ"ח דאינו משלם אלא שוויו היינו בשלא הודיעו שהוא של הגוי ובלא הזיק בידים אבל בנד"ז שהודיעו הרי סבר וקבל. אבל כי דייקינן נראה דלא שנא שהרי סיים הש"ך בסעי' הנז' דאם העליל הגוי אפי' מזיק בידים פטור מעלילה. ומשמע ודאי אפי' ידע שהוא של הגוי ואפי' התרה בו נראה דלא הוי אלא גרמא בנזקין ופטור. והא דכתב בריש סי' קפ"ה בסרסור שא"ל אל תמכור אלא בק' ומכר בנ' שנותן מאה היינו אם שוה מאה וכן כתב כמדומה לי מהריק"ש זלה"ה והוא פשוט דלו יהיה אלא גזלן אינו משלם אלא כשוויו: קמב שאלה מי ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה והתירו לו ב"ד לישא אשה ולא הספיק לישא אשה עד שנתעברה אשתו וילדה בן זכר אם בהיתר קאי ויכול לישא או לא: תשובה נראה דאינו יכול דכיון דהשתא מיהת יש לו זרע זכר אסור דכך היתה התקנה שכאשר יהיה לו ממנה זרע זכר לא ישא והרי יש לו. אך יש להסתפק באם שדך אשה בשעת ההיתר ונתחייב בקנס ולא הספיק לישא עד שילדה אשתו אם חייב בקנס או לא וקרוב לומר דאנוס הוא ופטור: קמג שאלה נשא אשה שניה וילדה לו זרע זכר ולא התנה עמה שלא ישא אחרת עליה או מתה אם יכול לישא אחרת או לא: תשובה גם בזה נראה דאסור דהו"ל כמי שיש לו בנים ונשא אשה ולא ילדה דאינו יכול לישא אחרת דס"ס הרי יש לו זרע זכר ממנה או מאשה אחרת ומינה נראה דאם שהה עמה י"ש ולא ילדה והשיאו יצרו וניאף אשה וילדה לו זרע זכר אם יכול לישא או לא. נראה דאסור גם בזה דהרי יש לו זרע זכר אך צריך עיון באם בא על א"א וילדה לו ממזר אם יכול לישא על אשתו ונראה דשרי דממזר אף שהוא זרעו הוא פסול לבוא בקהל: קמד שאלה שהה עם אשתו י"ש ולא ילדה והותר לישא אחרת ושוב נתעברה אשתו אם יכול לישא קודם הלידה או לא: תשובה נראה דשרי דהו"ל ס"ס ספק נפל ספק של קיימא ואת"ל של קיימא שמא נקבה: קמה שאלה דין א' נחלקו בו שני דיינים זה אומר כה וזה אומר כה ומפני כן עמדו התובע והנתבע ועשו פשרה. ושוב עמדה א' משני הכתות ושלחו לשאול היאך הדין והכריעו כחד צד ורוצה אותו צד לחזור מהפשרה ולתבוע הדין וטוען דהויא פשרה בטעות הדין עמו או לא: תשובה קי"ל פשרה דינה כמכר ובעי הכרת אונס ונד"ז נראה לא מיקרי פשרה בטעות דהנה אופן הפשרה בטעות הוא כמ"ש מרן בחו"מ ס"ס כ"ה דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה פשרה כדי שלא ישבע ואח"כ ידע דאינו חייב שבועה אעפ"י שקנו מידו הוי קנין בטעות וחוזר ונד"ז לא דמי כלל דהתם נתחדש לו ענין שלא ידע אותו מקודם כלל שהיה סובר שהוא דבר מוחלט שהוא חייב שבועה והשתא נודע שאינו חייב אבל בנד"ז מעיקרא כבר ידע שהוא מחלוקת וכל מחלוקת עכ"פ אם יטרח לשאול לדעות לא תמלט מהכרעה וסתם אמרו חז"ל פשרה דינה כמכר משמע אפי' פשרה הבאה ע"י דעות חלוקות ובעי הכרת אונס והא התם עכ"פ זה שרוצה לחזור מהפשרה רוצה לתבוע הדין ויודע שיש מכריעין עמו ועכ"ז בעי הכרת אונס הא לא"ה לא דלא מיקרי כלל זה טעות. וכן אין לדמות זה להא דכתב הבה"ט שם מי שעשה פשרה עם בעל דינו בשביל שא"ל א' מהחכמים שאין הדין עמו ונודע אח"כ שהדין עמו הוי פשרה בטעות דהתם נמי נתחדש ענין שלא היה מקודם ובלא"ה כתב הש"ך ז"ל שם סכ"ה סקע"ז וז"ל וכתב הב"י דהיינו דוקא שטעה בדבר משנה או בשקול הדעת ואיכא לברורי טעותא אבל אי ליכא לברורי טעותא הממע"ה עכ"ל הרי דדוקא נודע הטעות בבירור גמור אבל כשיש עדיין סובר כן ומחזיק בסברתו עדיין לא מיקרי פשרה בטעות כנלע"ד פשוט: קמו שאלה שני בעלי חובות שבאו לגבות מטלטלין שקנה אחר שלוה משניהם ואחר שהוציאו כל אחד שטרו לפני הב"ד עמדו קצת מעורכי הדיינים ולמדו לאחד מבעלי חובות שילך ויפייס ללוה שיתן לי כל המטלטלין וכן עשה שזכה אותם בשומא לא' מבעל חובו מי אהני מעשיו או לא: תשובה אמת דקי"ל דבמטלטלין שקנה אחר שלוה דלית בהו קדימה חולקין ואם קדם המאוחר וגבה אין מוציאין מידו. אבל מ"מ נראה דדוקא בשגבה קודם שבא בעל חוב האחר אבל כשבא בע"ח האחר לגבות שאז דינם להיות חולקים לא אהנו מעשיו ליטול הוא לבד וצריך לחלוק עמו מה שגבה (עי' סי' קי"א סכ"ג): קמז שאלה ראובן תבע לשמעון בשטר ובעשותו שורת הדין הוציא שטר ואמר שזיכה כל מה שיש לו לבנו שזה כמה שנים מתה אמו ולא נטל חלוקה וזה על פיו