משפטים ישרים לה

הנה יש אומדנא רבתי וגדולה שיש להשען עליה לבדה ולזכות לכהר"ש טאפיירו שכיון שלפי התקנה יכול הוא כהר"ש טאפיירו לסלקו בדמים עד שנה לפרוע לו לפי ערך המקנה בזול כפי מה שלקח לחלק מי"ב וידוע ומפורסם לכל באי שער עירנו שכהר"ש טאפיירו הנ"ל כל ימיו אמיד בנכסי יותר ויותר מהר"ש טובי וכיון שיש לו חלק טוב בחזקה והוא העומד ומתפלל בבה"ך ויוכל לקנות הגוף ולא יוכל הר"ש טובי לעכב עליו ולומר לא אמכור כלל. מאיזה טעם וסברא נאמר שהניח כהר"ש טאפיירו הגוף של חלק שלו ביד הר"ש טובי הנ"ל מה שלא יסבול השכל כלל וכלל ועל אומדנא חזקה כזו יכול האדם לפסוק כמ"ש מרן בחו"מ יש לדיין לדון דיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להם שהם אמת והדבר חזק בלבו שהוא כך אעפ"י שאין שם ראיה ברורה וכו' וכתב הסמ"ע בשם מהרי"ק דאף בזמן הזה מוטל על הדיין לדון עפ"י האמת שנתאמת לו ולא עפ"י טענות וכו' יעו"ש וברור בעיני שעפ"י אומדנא זו פסקו בית דינינו מה שפסקו אך לרווחא דמלתא לצאת י"ח דברי מרן שסיים ומשרבו בתי דינין כו' צרפו לזה אותם ההוכחות להעמיד כהר"ש טאפיירו בחזקתו לא שיהיו אותם ההוכחות עיקר דודאי מאן דהו יכול לדחותם כמ"ש החכמים יש"ץ ובאמת שאומדנא זו תתחלף קצת לב"ד שבעירם של התובע ונתבע בין ב"ד שבעיר אחרת רחוקה אשר לא ידעו מדות התובע והנתבע ובכגון זה אמרו אין אומרים למי שלא ראה את החדש יבוא ויעיד ולב"ד שבעירם שומעין. ועוד אני אומר שיש לצרף לזה שתי טענות חזקות שמן הדין יש לזכות לכהר"ש טאפיירו תחלה צ"ל שהשטר הנעשה בעש"ג האידנא הוא כחרס בעלמא שכבר נודע זיופם ושקרותם של הערכאות שבזה"ז שכולם חוקקים חקקי און ומכתבי עמל כמו שנתפרסם (עיין לקמן שאלה קמ"א): קיט שאלה ראובן השיא את בנו עם בת שמעון ונתחייב לו סך כו' מלבד הסבלונות שעשה לו והבת היתה חולנית ואחר שנשאת אחר כמה ימים מתה האשה ותבע אבי האשה לאבי החתן לפרוע לו החוב כדי שיכנס לכלל חלוקה לפי המנהג שנוהגים לחלוק כל הנמצא לבעל כפי תקנת רבותינו המפורשים ז"ל וטען אבי החתן שהיתה האשה כבר חולנית ומקחו מקח טעות והחיוב שנתחייב פטור הוא ממנו כיון שמתה האשה יורנו מורנו מ"ץ ושמ"ה: תשובה דברים פשוטים הם והאריכות בהם אך למותר שכל טענות אבי החתן מהבל ימעטו ומלבד הדברים המצודקים הכתובים למעלה דמצד טענות מומין אין אחר כניסה וביאה כלום אפי' מומין שבסתר כמ"ש מרן באהע"ז סי' קי"ז ס"י שכל טענות מומין אינם אלא קודם ביאה. ומהגם דחולנית חולי זה אינה מכלל המומין הפוסלים בנשים שנזכרו בסי' ל"ט שאינם לא ממומין הפוסלים בכהנים ולא מאותם שהוסיפו עליהם ומנין לנו להוסיף אע"ג דחולה פוסל בכהנים פי' הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ביאת מקדש דהיינו שרועדין אבריו מחמת כשלון כחו משא"כ בנ"ד שטוען שהיא חולנית חולי החזה שאין זה ודאי פוסל בכהנים ואפי' טריפה כשר באדם כמ"ש הרמב"ם ז"ל גם החיוב שפסק על עצמו אבי החתן אעפ"י שלא גבה מחויב הוא ליתנו ליכנס לכלל חלוקה דאין זה ענין למ"ש הוא בסי' נ"ג דהתם דוקא בשמת אותו שנתחייב לו ב"מ ולא כשעדיין חי אותו שהחיוב עליו אף דאיכא אומדנא וראיה מפו' לזה מדברי המרדכי הביאו הב"י בסי' הנז' וז"ל בקצרה כתב המרדכי פי' רב נטרונאי גאון דלא מיירי אלא במקדש בלבד כו' מיהו ר"ת פי' לעיל דאפי' מן הנשואין כל זמן שלא גבה יפסיד והירוש' לפי' ל"ק דכיון דבתו קיימת גמר ומקני לה ולעיל מיירי שהבת מתה עכ"ל. הרי מפו' כמ"ש דלא איירי ר"ת אלא במת מי שנתחייב אליו ב"מ וכן מפו' בדברי הב"ש בסי' הנז' ס"י דלא אמרינן אומדנא בפוסק מזונות לבת אשתו משום שזה שנתחייב לו הוא חי יעו"ש שלא להאריך מסכים למה שכתב וכל זה לרווחא דמלתא להפיס דעת מע' שרצה לסמוך על אותה הגה לפסוק כהכרעת מור"ם דלא מפקינן ממונא. אבל לקושטא דמלתא נראה דאין לנו אלא כפסק הרמב"ם ז"ל דמן הנשואין אף שלא גבה צריך ליתן שאין לנו אלא פסק מרן ז"ל דהרי מרן ז"ל בסי' הנז' פסק כהרמב"ם שכתב וז"ל שאעפ"י שעדיין הנדונייא בבית אביה בעלה יורשה וכ"ש בנד"ז שמשלו נתן לו כנז' ומצד ההסכמה ג"כ אין ריח הוכחה שהיתה לדורות שאלמלא כן היתה צריכה להחתם בכל חכמי העיר ולהכריז אותה שכתב הרב ז"ל בשו"ת שער אפרים סי' ס"ז בשם מהרשד"ם ח"א סי' קס"ט דתקנה שלא הוכרזה בטילה היא ע"ש והרי א' מב"ד המומחין שבעיר לא חתם בה ואפי' אם היה שום ריח ספק שמא כונו לדורות. הא קי"ל כל ספק שיש וכו'. כללא דמלתא דברי החכם הפוסק ולהסיר ממנו עקשות פה עשה עצמו כשואל כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת ואלהים אמת ינחנו בדרך אמת כי"ר: קכ מי ששלח לחבירו תרנגולת בפורים ונמצאת טריפה נראה דלא יצא אך ספק אם שלח לו דבר שנוהגים במדינה זו טרפות ובמדינה אחרת מכשירין. עוד ספק אם שלח קודם פורים ובפורים מגיע עיין בהי"ט דיוצא ולי נראה דאינו יוצא דהוי כספק שאחר זה. עוד ספק במי שאמר לחבירו לך לביתי וקח משם מנות אם יצא ומחלפי סעודתייהו יש לדחות דהתם נותן בידו הוא. עוד ספק בן כרך ששלח לבן עיר ביום י"ד עוד ספק בן עיר ששלח לבן כרך ביום י"ד. עוד ספק בשולח לחבירו ביום ומגיע בליל ט"ו. עוד ספק כמה הוא שיעור המנה ואם שלח מנה אחת שיעור ב' מנות אם יוצא. עוד ספק אם שלח למומר לתיאבון. עוד ספק אם שלח מנות וגבאם בחובו המקבל אם צריך לשלוח אחרים. עוד ספק אם שלח המנות ע"י שליח ואכלם השליח בדרך וכששמע אמר ליהוי מנות באכילת השליח: קכא בני הכפרים שקורין מגילה ביום הכניסה ספק אם חייבים בכל דיני פורים סעודה ומנות. ויש לפשוט מט"ו שחל בשבת דמגילה במוצאי שבת ומנות בשבת לרלב"ח: קכב שאלה איש אחד טען על אשתו כי אטומה היא ואינו יכול לשמש עמה והיא הכחישתו ומתוך כך נתפשרו ביניהם ופרע לה מקצת מכתובתה וגירשה ואח"כ נישאת לאיש אחר ונתברר הדבר כי סגר ה' בעד רחמה. וטען הבעל הא' שאחר שנתברר הדבר שהיא אטומה תחזיר לו מה שנתן מכתובתה כי אינו חייב לפרוע לה כלום ומה שנתן לה הוא בטעות כי היא הטעתו: תשובה הדבר פשוט וברור וא"צ לפנים דהשתא דאיגלאי מלתא למפרע כי סגר ה' בעד רחמה של האשה הזאת כל מה שגבתה מהבעל הא' בעמוד והחזר קאי כי אין לה אלא מה שנשאר מנדונייתה ומה שהכניסה לו דוקא כמבואר בסי' קי"ז ס"ב ואף בזו דנשאת לבעל הב' מ"מ כל מה שלקחה יתר מכתובתה הראויה לה והכניסה לבעל הב' חייב להחזיר כדאיתא באה"ע סי' צ"א ס"ה בהגה. ואף שסיים מור"ם דדוקא אם הכניסה לו קרקע או מטלטלין מ"מ כבר סיים דבמכנסת שאינו שלה כגון שלקחה יתר מכתובתה חייב להחזיר