משפטים ישרים לא

מאיזה פרט צריך לכתוב ולא לכתוב הסכמה פשוטה דנפיק חורבא לנדון אחר. הנה כי כן קרה לי בפסק זה אמרתי לגלות דעי הטובה היא אם רעה דין הניין לי ודין לא הניין לי מ"ש החכם הפוסק נראה לזכות החתן הנז' מפאת ההקנאה הוא שהקנה לו כל תביעות שיש לו עליו והביא ראיות בריאות וטובות מדברי מרן ז"ל בח"מ סי' ס' שהמחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם וכו' וג"כ ממכר העזר שנתפשט בכל ערי המערב כולו כנז"ל הכל בזה לא נהלמו לקוצר דבריו כלל שהרי הוא הכותב בתחלת השאלה שמכר וזיכה לחתנו כל התביעות שיש לו ולא נזכר ולא נרמז שום חיוב שנתחייב לחתנו ואם היה שום חיוב כך היה צ"ל שנתחייב הרמ"ע ליתן לחתנו הנז' כל מה שיגבה מאת הרש' ואף זה לא היה מועיל אלא שלא יוכל לחזור בו אבל לגבי שום בע"ח היה לזה שייכת עם מ"ש מר"ן סי' צ"ט ס"ב דאם נשבע ליתן לזה וכו' והיינו נכנס בחקרת אחריו אכן בזה לא כתב כ"א הקנאה כשאר הקנאות הנהוגים במכר השטרות. ואחר שהיה מלוה ע"פ ואין מועיל בה שום הקנאה כ"א מעמד ג' כפשוט בפוסקים איך נעשה חיוב ונולד אח"כ שהיה הקנאה גמורה ומועלת. זה נימא שאפי' אם נעשית חיוב אינה מועלת במקום הקנאה כ"א לדון בה כדין חיוב אך זה שנעשית הקנאה ולשלא נאמר שהוציא דבריו לבטלה כס' ר"מ בערכין ובהקדש דוקא ורבנן פליגי עליה נאמר שהוא חיוב ונחזור לעשותה הקנאה זה לא נשמע ומכר הסיגא אינו ענין לזה כלל שאמת אגיד שהרבה חקרנו בזה על מכר הסיגה מאיזה מקום מתקיימת המקח והרב א"א זלה"ה בתשובותיו ערער על מכר הסיגה הרבה והעיד ז"ל שכמה פעמים בפני רבותיו היו חוזרים הקהל ותלה הטעם בזה שהוא דבר שלא בא לעולם אך לפעמים היו המוכרים בוררים להם ב' ג' מיחידי הקהל להתחייב באחריות חזרה ותיוהא ראיתי בדברי החכם הפוסק הנז' שהביא ראיה ממה שעשו טוה"ד קונים הג' והאריך ומי זה אמר שהקונים יש בחיובם שום פקפוק והרי נתחייבו בכל החיובים ולו יהי שהקהל יכולים לחזור בהם סו"ס כל כמה דלא חזרו בהם הרי הקונים מחויבים ולמה לא ינקשו כל אשר להם לפרוע לקהל. ואדרבה לכאורה היה נראה לקיים מכר האלסיגא מחיוב הקונים ויש סמך לזה בתשו' הרב המבי"ט בא' מכר לחבירו צמר וכו' הביא תשובה זו לחם יהודה והשיב עליה ואין להאריך בזה בשגם אין הספרים מצויים אצלנו כעת. מ"מ אין ראיה מחיוב הקונים באופן שהיה מסופק במכר האלסיגא. ואחר ימים האיר ה' את עיני בתשו' הרא"ש ז"ל כלל י"ג סי' כ"ה וז"ל בקצרה ומה שטענו המורשים לבטל החכירות משום דהוי דבשלב"ל ומשום דאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא ברשותו בזה אני מודה לדבריהם דמד"ת אין קנין נתפס בחכירות דאפי' חו"ג אין אדם יכול להקנות לחבירו אפי' בקנין דמלוה להוצאה נתנה ואין קנין למלוה אלא במעמד ג' וכ"ש חכירות אלמעינ"א דהוי דבר שלב"ל ודבר שלא ברשותו אלא שאני רואה מנהג הארץ כל היום שחוכרים זה חזרה כדאמרו בפרק א"נ אר"פ האי סיטומתא קניא וכו' ופי' רש"י רושם וכו' עכ"ד ז"ל הנה האיר עינינו רבנו הרא"ש ז"ל בכמה דברים הנוגעים לנד"ז ואין להאריך לפורטם שדבריו ממש נגד דברי הרב הפוסק. ימחול לי על כבודו במה שרצה לעשות מהקנאה חיוב. וגם במכר האלסיגא עינינו הרואות שאין בה שום חיוב ואין כותבין שום חיוב ומזקני זקנים אתבונן שהוא מטע' מנהג ומההיא דסיטומתא ותול"מ. אמת שיש לנו משא ומתן בדברי הרא"ש עם מ"ש בהגהות שניות דמרדכי סוף פ' ר' אליעזר מזה ואין בו חזרה וכיון שנהגו כן הוי קנין שאין בו דמילה דנראה דלכאורה משם דיש חולקים בזה יעו"ש הרוצה לעמוד על דבריו ולהיות שאין נפקותא לנ"ד אקצר ואעלה לאפס פנאי אך מ"מ כל כי האי משא ומתן היינו צריכים לו אם בא לחזור זה מהקנאתו דודאי חזרתו היתה חזרה אך כיון שכבר הקנה וזכה והחיוב שהיה לו נגד [ע"כ מ"כ וחבע"ד]. קיג כתב מרן בחו"מ סי' שס"ט ס"ו ולא עוד אלא שהמבריח וכו' עובר על לא תגזול וכ' בין שהיה מלך גוי וכו' קשה בעיני מאד מאי שנא מהפקעת הלואתו דשרי כיון דליכא חלול ה' ובסמוך נמי קאמר דאם קנאו גוי מותר דהוי כהפקעת הלואתו וכ' ומה נשתנה המלך משאר גוים לגבי זה דאע"ג דדינא דמ"ד לא יהיה אלא ממונו של המלך אם אין מכיר בו ויודעו מה איסור יש בו ואין לומר דאסור משום סכנה וכיוצא דלא היה לו לומר דעובר על לא תגזול וצל"ע הרבה עד אמצא רב ומורה יורני ויאיר עיני בזה כי"ר: הן היום הובאו לידי שו"ת מהרש"ך ס"ב ומצאתי לו שכתב בשם הר"ן כדברי ממש תלי"ת כתב הר"ן ז"ל ספ"ד דנדרים עלה דמתניתן דתנן נודרין וכו' ופריך והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא כתב הר"ן ז"ל וז"ל והא דאמרינן דינא דמ"ד היינו לענין שאם קנה ישראל מכס חייבין ליתן לו וכו' וכן נמי אם לא קנה אותו אלא שהוא ממונה לגבות אין רשאי ישראל לישבע וכו' מיהו אין ממונה זה רשאי להכריח לישראל לפרוע לו את המכס דנהי דדינא דמ"ד לא יהי אלא הלואתו הא קי"ל הפקעת הלואתו שרי עכ"ל. וברוך ה' שהנחני בדרך אמת והן אמת שהרב מהרש"ך האריך בזה לסתור דברי הר"ן ז"ל והעלה דברי הר"ן בעשר פלאים יעו"ש סי' רי"ט ועשר על עשר יש להפליא על פלאותיו. א' תמה על הר"ן ז"ל מיניה וביה שיראה דבר זה מאד מצד השכל דבממונה מפי המלך מותר להבריח ממנו וישראל הקונה המכס ממלך אסור יש לתמוה מאד דכד ניים ושכיב תמה תמיהא זו דאם קונה הו"ל גוזל ממש ישראל משא"כ בשנשאר ברשות המלך. ושוב ראיתי שכבר השיגו הרב משנה למלך פ"ה מה' גזילה ובלשון הזה כתב ומה אוסיף עוד לדבר בדברים שאין בהם לא טעם ולא ריח עכ"ל. ופי כפיו שאחר המחילה מקדושת הרב הגדול מהרש"ך ז"ל כד ניים ושכיב אמר זה. עוד תמה רש"ך ז"ל דבפ' הגוזל בתרא אמתניתן דכלאים להבריח מן המכס קא' שם ולהבריח המכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמ"ד ומשני הנהו תרי שינויי דמוכס שאין לו קצבה ומוכס העומד מאליו ואם איתא לדהר"ן ז"ל אמאי איצטריך לשנויי כך כיון דאפי' בישראל הממונה מפי המלך מותר להבריח עכ"ל. ולכאורה היא קושיא והיא השגה ברורה וכד דייקינן שפיר נראה שדברי הרב נכתבו שלא בדקדוק והשגחה בדברי רש"י ז"ל והוא דלכאורה יש לדקדק אפי' שלא נודה לדברי הר"ן ז"ל סו"ס מאי מקשי שם ולהבריח וכ' מי שרי מדשמואל ומאי קושיא אע"ג דדינא דמ"ד היינו לומר שמה שנוטל המלך הוא בהיתר נוטל והו"ל כממונו ומ"מ נימא דמותר לגזלו ועיקר הקושיא חסר דהי"ל להשלים וכך היל"ל לומר והאמר שמואל דינא דמ"ד וגזל הגוי אסור זהו העיקר אכן קושי' דשמואל לחוד לא ק' מידי וזה כיון רש"י ז"ל בנועם מיליו לתרץ וז"ל ונמצא שגוזל את המכס ישראל זה שקיבל את המכס מיד המלך נכרי בהיתר עכ"ל. ולכאורה הוא שפת יתר ובקצרה היל"ל שגוזל את המלך אכן כיון לומר דבאמת היה צריך הש"ס להשלים הקושיא כמ"ש אלא שהש"ס לא נחית להכי עכשיו אם גזל נכרי מותר או אסור אלא דמקשי מסתמא דהמוכס הוא לוקח מן המלך בדבר קצוב הו"ל כגוזל ישראל זה נראה מדברי רש"י ז"ל ולזה מוכרח לתרץ לפי