משפטים ישרים ל

וביאר סמ"ע ס"ק ע' וז"ל ה"ט דשאר פסולי עדות דחמס אף שהחזירו הממון שגזלו עדיין לא סבלו שום עונש על שעברו על לאו דלא תגזול וכו' כמו בחייבי מלקות שנלקו בגופם על עוברם בעבירה עכ"ל. הרי מתבאר מדברי מרן דחייבי מלקות שלקו אף שעדיין לא נודע שחזרו בהם מדברם הרע כשרים הא לא"ה פסולים: והשתא בנ"ד שהם רשעים שמחויבים מלקות כיון שלקו ועשו תשובה לו יהיה שנתנבא ונאמר שלא חזרו בהם מדרכם הרע סו"ס במלקות לחוד דיים להתכשר לעדות כ"ש שיש לדון את האדם לכף זכות שכל ישראל שרשם זך ונקי בלי שמרים כדקי"ל כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכתבו המפ' ז"ל דה"ט שבישראל ששרשם זך דמסתמא אומר רוצה אני בלב שלם עם היותו בכפייה וכ"ש אחר שראינו אותם מחזיקים בכשרותם מהיום והלאה כיהודים כשירים ואם באנו לדוחפם בשתי ידים ולחפש תמיד אחר פסולם אין לך ח"ו מי שיצא נקי מישראל ונתת יד לפושעים שלא ימצא מי שמעיד ואם יעיד ירדפוהו עד החרמה בפסולם וכיוצא. והנה עם היות שכ"ז דבר פשוט להיות שיש שתקעו עצמן בדבר זה ומסברות בדויות מלבם ומכריסם הקילו ראש בערוה החמורה בתרי לאוי דאורייתא על כל ביאה וביאה של איסור רח"ל לא אמנע עוד להביא ראיות לזה בס"ד כתב מר"ן בטי"ד סי' רס"ח ס"כ גר שנתגייר וכו' אפי' נודע שבשביל דבר זה הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל הגוים וכו' שקידושיו קידושין עכ"ל ומינה אם קדשו בפניו ובפני עד אחר כשר לעדות הרי שאף שלבו עדיין לסורו כיון שעשה מעשה שבו מתגיירין הוכשר כי המחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ודברים שבלב אינן דברים: ודעדיפא מינה כתב מהר"ם לובלין בתשובות וז"ל ואותם המומרין הטובלים ושרץ בידם. והדבר ידוע שאין מחזיקים עצמם כיהודים אלא כדי שיתנו להם מה לאכול הוו פסולים מדרבנן עכ"ל. הרי מוכח מדברי הרב שאף שידעו ששרץ בידם אין לנו לחקור אחר מחשבותם כיון שטבלו. וא"כ כ"ש בנ"ד שלא ראינו שרץ בידם פשיטא דהוכשרו אף מדרבנן ואפי' נימא דהוו פסולים מדרבנן נאמנין הם באיסור תורה דחכמים באו להוסיף ולא לגרוע ולקמן נרחיב הביאור בזה בס"ד. שוב הקרה ה' לפני ומצאתי הדבר מפו' לא' המיוחד מן הפוסקים האחרונים הרדב"ז ז"ל בסי' תרנ"ז שהמלקות והתשובה כדי להעיד מהני שכתב וז"ל. ומ"מ מודה אני שאם יעידו בפניו ב' עדים שעבר עבירה מן התורה אין מקבלין אותו ואפי' עברו וקבלו עדותו אין עושין עפ"י אותו עדות ואפי"ה יש תקנה שאם בר מלקות הוא מלקין ליה והרי הוא כשר לעדות ואם לאו בר מלקות הוא יעשה תשובה ויעיד להתיר את האשה עכ"ל הנ"ל סי' תרנ"ז הרי דמיפשט פשיטא ליה להרב ז"ל שיתכשר לעדות ע"י מלקות שילקה כדי להעיד והוא ממש נ"ד ואדרבא הרב ז"ל נתן לה עצה זו ואם עשה כן להתיר כ"ש שנעשה כן לאסור ומה גם באשה זו ששמועותיה רעות דכל טצדקי דמצינא למיעבד לאוסרה הוא הטוב והישר בעיני אלדים ואדם: והשוכבים על מטות הדחיות ידחו בגילא דחיטיתא לומר זה עיגונא דאיתתא וראוי להקל בו כמ"ש חז"ל מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה ודברים דחויים הם ואין להם שרש וענף דכבר ביארו הפוסקים ז"ל דמ"ש הקלת וכו' היינו להיות נאמן אפי' עד א' ואפי' קרוב אבל העד ודאי צריך להיות כשר מדאורייתא דהא קי"ל פסול לעדות מדאורייתא פסול לעדות אשה אם לא במסיח לפי תומו וא"כ עכ"פ דהכשר הרב הוא לפחות מדאורייתא וכבר כתבנו דפסול לעדות מדרבנן כשר באיסור תורה ופשוט: איברא דלכאורה יש להקשות אדברי הרב ז"ל מהא דכ' מור"ם בחו"מ בשם העיטור סי' ל"ג סי"ב בעדות הקרובים וז"ל אם נפסק הדין כשהיה קרוב לא יכול לחזור ולתבעו אח"כ בעדות זה שנתרחק הואיל ונפסק הדין נפסק עכ"ל. וכתב הש"ך דאין טעם לחלק בין נפסק הדין או לא אלא דעיקר הטעם הוא דעביד אינש לאחזוקי דבוריה וכו' עכ"ל, והשתא יש להקשות אדברי הרדב"ז ז"ל היאך יהיב להו עצה להלקותו ולקבל עדותו שכבר הגידו בו פסול ועביד אינש לאחזוקי דבוריה ולתרץ זה צריכין אנו להבין בדברי הש"ך דאחר העיון נראה שדברי הש"ך בכאן צל"ע דאם נאמר דעיקר הטעם דעביד אינש לאחזוקי דבוריה א"כ תקשי ליה דפסקו מור"ם סתרי אהדדי דכאן פסק דחיישינן דעביד אינש לאחזוקי דבוריה ולעיל סי' כ"ח סט"ו כתב מר"ן אין מקבלין עדות שלא בפניו ואם קבלו אין דנין וכו' וסיים מור"ם וחוזרין ומעידין בפניו וכו' אף עפ"י שהגידו בא' עפ"י החרם וכו' ע"כ והנה הרב הגדול הריב"ל ז"ל ס"ד סי"ב כתב משם הרמ"ה ז"ל וז"ל דבדין שהעידו פעם א' שלא בפני בע"ד עבידי לאחזוקי שקרייהו ולאמת מה שהעדו וכו' עכ"ל והנה מור"ם ז"ל והב"י והטור ז"ל כנראה שלא השגיחו בסברא ההיא וכפסק מור"ם וא"כ לפי שיטת הש"ך האיך מור"ם ז"ל פוסח על ב' הסעיפים: לכן אני אומר דלשיטת מור"ם ז"ל דלאו מטעם דעביד אינש לאחזוקי דבוריה לחוד קא סמיך אלא דעיקר הטעם משום שכבר נפסק הדין אבל כל עוד שלא נפסק הדין לא אמרינן דעביד אינש לאחזוקי דבוריה כמו שביאר בסי' כ"ח סט"ו ולהכי דקדק מור"ם ולא אמר אלא טעמא שכבר נפסק הדין ולפי"ז יבואו לאחדים דברי הרדב"ז ז"ל דבנדון דהרדב"ז לא נפסק הדין. אדרבא להיפך נפסק הדין כמבואר שם למעיין: עוד נראה דרך אחרת לישב דברי הרדב"ז ז"ל אפי' שנאמר דמודה לטעמא דעביד אינש וכו' וכפסק מהריב"ל ז"ל שחולק אדברי מור"ם ז"ל כנז' והוא שסובר הרדב"ז ז"ל דחששא זו דעביד לאחזוקי שקריה אינה כ"א חששא בעלמא מדרבנן אבל מדאורייתא כל זמן שיעידו כשירים ולהכי שפיר נתן להם עצה להלקותם ויתכשרו לעדות מדאורייתא וממילא כשירים לעדות אשה. ותירוץ זה נראה נכון מצד עצמו ליוצא ובא בדרך העיון דחששא זו דעביד אינש לאחזוקי וכו' לא הוזכרה לא בגמרא ולא במשנה וחששא בעלמא אמרו ובממון הקל אמרו ולא באיסור והשתא לפי תי' הב' הזה אפי' היה נדון דהרדב"ז ז"ל נפסק הדין היה מכשירם. והשתא איך שיהיה בנ"ד בין לתי' א' בין לתי' ב' כשירים הם אלא דלתי' ב' אף שלא היו לוקים מקודם שהעידו אלא עכשיו אחר שהעידו ונפסק הדין אם ילקו אותם כשירים לעדות מדאורייתא וכשירים הם באיסור תורה: קיב תשובה נדרשתי לחוות דעת במ"ש החכם הפוסק למעלה שאין להחכם בע"ח המוקדם שום זכות בחוב זה שזכה בו חתן הנז' מחותנו הנז' וכבר עלה בדעתי לקצר ולעלות שלקצור זה באמת מקום שאמרו לקצר אך להיות כי שלמים וכן רבים פסקו לזכות החכם אף אחרי ראותם דברי החכם הפוסק המחייב חזר להיות מקום זה מקום שאמרו להאריך מצורף לזה כי כן קבלנו מאבותינו ורבותינו שכל הבא בחתום על איזה פסק צריך לבאר דעתו אם עלה בהסכמה לכל פרטים הנופלים בפסק או לא ואם נטתה דעתו