משפטים ישרים כט

דדיוטא דהוי הכחשה בחקירות וכו' וכתב שכפי דברי הטור מתורצת דהב"ע שהמקומות קרובין וכו' ועוד תי' בשם הריב"ש דכיון דתרוייהו בדיוטא מסהדי בין דיוטא העליונה לתחתונה לא דכירי ע"כ. ותחלת כל דבר אני אומר דאפי' היה מתברר מדברי הטור ותי' דבנד"ז הוי הכחשה בחקירות מ"מ עכ"פ לתי' הריב"ש הוי הכחשה בבדיקות דהא כל עיקר טעמו ז"ל כיון דבדיוטא קא מסהדי בין עליונה לתחתונה לא דכירו משמע דעיקר הטעם כיון ששם א' לשני המקומות לא דכירי אינשי וכן נראה בהדיא מהריט"ץ ז"ל בשו"ת סי' כ"ט ובתשו' מהריב"ל ס"ג סי' י"ב והביאו הכנה"ג סי' ל' אות כ' שמדברי כולם מוכח דכל עיקר טעם הריב"ש כיון ששם א' לשני המקומות והמקומות קרובין לא דכירי אינשי כ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו בנד"ז שהוא בית א' פשיטא שנאמר בין זוית זו לזוית אחרת לא דכירי אינשי ואחר שמדברי הריב"ש ותי' כן מי זה יקל ראשו כנגדו שכל הפוסקים המפורסמים לא זכרו אלא תי' הריב"ש ולפחות היה לנו לומר דהויא ספק זונה כיון שמר"ן הביאו ב' התירו' זה בצד זה משמע דלא מכרעה ליה מי מהתי' יקח ונקטינן כחומרי שניהם כ"ש באיסור חמור גבוה ותלול כזה רח"ל: נשאר לנו לבאר הענף הב' מספק זה שהגם שהעלינו דהויא הכחשה בבדיקות מ"מ יש לומר דאי לדיני נפשות מדמינן לה הא קי"ל דאם הוכחשו בבדיקות עדותן בטילה ספק זה מתברר הוא מדברי מרן בב"י אהע"ז סי' י"א הביא דברי המרדכי דשני עדי כיעור מצטרפים אע"ג דחזא האי מאי דלא חזא האי וכת' ע"ז הב"י דנראה לכאורה מדברי המרדכי דכיון דלדיני ממונות מדמינן לה לא בעינן דו"ח וכתב ויש לדחות דדרישה וחקירה שאני שלכל מילי צריך דו"ח מה"ת אלא שאמרו שבדיני ממונות לא לבעי כדי שלא תנעול דלת והכא לא שייך למימר הכי עכ"ל: מתבאר מדברי הרב דטעמא דבעי' דו"ח בעדות אשה לאו מטעם דהויא כדיני נפשות אלא משום דאוקמא אד"ת משום דלא שייך ביה כדי שלא תנעול דלת ולעולם מילי דאיסורא לממון מדמינן להו הלכך ב' עדי כיעור מצטרפין וכן העלה רבינו ב"י בטח"מ סי"ל מתחלה כתב וז"ל ולענין כשמקבלין עדות דאלו הוה דנינן דיני נפשות הו"ל דיני נפשות יש לדקדק אי דנינן לה כדיני נפשות ואין מצרפין אותם בעדות מיוחדת או אי לא דנינן לה אלא כד"מ ומצרפין אותם עכ"ל ושקיל וטרי ולבסוף העלה וז"ל ולענין נדון שלפנינו כיון דירושלמי מספקא ליה ובש"ס דילן משמע דכל דאינו דיני נפשות ממש אע"ג דנ"מ לדיני נפשות מצטרפין הכי נקטינן עכ"ל. וכן סיים בב"י בסוף הסי' ע"ש וכן כתב ב"י בהדיא שם בסי' י"א הנז' בשם תוספות דטעמא דבעי' דו"ח משום דלא גרע מגזלות וחבילות עכ"ל מבואר להדיא דהטעם הוא משום דלא שייך הטעם כדי שלא תנעול דלת הוא כמו גזלות וחבילות וכן כתב חלקת מחוקק אההיא דשני עדי כיעור שהביא מור"ם בסי' הנז' וכתב וז"ל וה"ה שני עדי טומאה דמצטרפין מטעם שכתב הב"י דמילי דאיסורא לממון מדמינן להו עכ"ל וכיון שכן ממילא איפשטא בעיין דהכחשה בבדיקות בעדות אשה עדותן קיימת כמו דיני ממונות דמדאורייתא כשר בה הכחשה דבדיקות דלא שוו דיני ממונות לדיני נפשות מה"ת אלא לדו"ח ומטעם דשלא תנעול בטלו דו"ח לדיני ממונות אבל בהכחשה דבדיקות לא החמירה תורה אלא בדיני נפשות כמו עדות מיוחדת שלא שוו מן התורה דיני ממונות לדיני נפשות וכיון שבדיני ממונות מן התורה כשר גם בזה הדין כן: ואין לומר דגם בהכחשה דבדיקות מדאורייתא פסול בדיני ממונות אלא שחכמים הכשירוה מטע' שלא תנעול דלת דזה לא נתבאר בשום מקום ובש"ס דסנהדרין ד"ל ע"ב בתר דאסיק הש"ס הלכה כריב"ק דעדות מיוחדת כשירה. סמוך לה מיד כתב מימרא דרב יהודה דבעדות המוכחשת כשירה בדיני ממונות משמע דתרוייהו כשירים מדאורייתא. ועוד דא"כ הו"ל לרב יהודה לפרש דמדאורייתא פסולה וחכמים הכשירו כמו שעשה במימרא דר' חנינא דדרישה וחקירה שאמר דברי תורה וכו' וחכמים וכו' שכן עושה הש"ס בכמה מקומות שלא לסתום ולומר כשירה וכ"ש דאמורא דרכו לפרש. גם שום מפ' ממפרשי הש"ס לא נתן טעם לדברי רב יהודה משום שלא תנעול גם ברמב"ם שכותב טעם כל דבר ודבר ומבאר דברים שכשירים מן התורה ופסולים מן התורה בההיא דרישה וחקירה ביאר שצריך מדאורייתא וכו' ובההיא סתם דברי'. מכל זה מוכח להדיא דרב יהודה מדאורייתא מכשיר עדות המוכחשת בבדיקות וסברא נכונה דבהכחשה דבדיקות מאי שלא תנעול דלת שייך הכא אחר שכבר תקנו שאין שואלין לא בדרישות ולא בחקירות הרי דלת פתוחה כפתחו של אולם ומה צריך עוד לתקן שאם הוכחשו בבדיקות כשירה אם באמת הוא שמדאורייתא פסולה ועוד ראיה חותכת שאם באמת בהכחשה דבדיקות העדות מתבטלת מן התורה איך חכמים יעשו בהיפך מן התורה בשלמא בדרישות וחקירות איכא למימר דלא תתבבל העדות כיון דלא נמצא רעותא בדברי העדים אמרינן שלא זכרו אבל בהכחשה דבדיקות אם מן התורה רעותא היא לפסול עדותם איך יתקנו חכמים להכשירה. ועוד למה לא תקנו גם בהכחשה דחקירות וכ"ז פשוט לא ניתן ליכתב מרוב פשיטותו באופן דכללא דמלתא דהכחשה בבדיקות בעדות אשה כשירה היא: ולספק הג' דכיון דלקו ועשו תשובה מי מהני תשובה זו או לא כיון שי"ל שכוונתם היתה כדי שלא יפסלו אותם ולא תתקבל עדותם על ספק זה באמת אני אומר שכפי דת השכל ומשפטו יורה יורה ידין ידין לדחות תשובה זו באמת הבנין כיון שלא נתעוררו לעשות תשובה עד ראו שיש פוסלים אותם אבל יורה לנו השכל ג"כ לפי שיטה זו דאף הפיסול אינו פיסול שלא נתעוררו להעיד להם עדיות כאלה עד שקמו להעיד לאפרושי מאיסורא ועל כן נחדל מללכת בחוקי השכל ובתורותיו אשר יתהפכו כחומר חותם ונקרב ונבואה לדין ודת תורתנו הקדושה. הנה מקודם אנו צריכין להודיע דפסול שפסלה תורה את הרשע אינו מחשש שקר כי קי"ל שהרשע פסול להעיד אע"ג שאנו יודעין שאינו משקר כגון בעדי קידושין וזה פשוט בדברי הפוסקים וכן כתב להדיא הכה"ג ריש סי' ל"ד טחה"מ בשם כמה פוסקים אלא מגזירת הכתוב הוא פסול כמו שפסלה התורה עדות הקרובים אפי' כמשה ואהרן גם קי"ל דעד פסול נאמן להתיר כדאיתא בי"ד סי' קכ"ז וז"ל מור"ם בהג"ה וכל הפסולי עדות כשירים לענין איסור עכ"ל ופי' המפ' הש"ך ז"ל דאיירי בלהתיר. ולזה סיים מור"ם אם לא שחשוד לאותם דברים אבל לאסור בעינן עד כשר וכו' ע"ש מזה מוכח דפסול שפסלה תורה הרשע אינו מחשש שמעיד שקר אלא גזירת הכתוב הוא וכיון שכן מה טעם לחלק בין עשה תשובה להעיד או לא סו"ס כיון שקיבל עונשו אם בר עונש הוא פרח הפסול ממנו והוכשר ואי לאו בר עונש הוא כשיקבל שלא לעשות סגי: והנה תשובת הרשע לחזור לכשרותו נחלקת לב' ענינים יש יוכשר ע"י מלקות לחוד ויש יוכשר ע"י תשובה לחוד. כמו שדקדק מרן בח"מ סי' ל"ד סכ"ח כיון שלקה או עשה תשובה וכ"כ בסעיף כ"ט כל מי שנתחייב מלקות כיון שלקה חזר לכשרותו אבל שאר וכו' עכ"ל.