משפטים ישרים כז

הש"ע ז"ל. שהרי צווח ואמר דכיון דחלה עליו החופה. הו"ל כרגל ולשון הרמב"ם ז"ל שבעת ימי החתנות הרי הם כרגל. ומי שמת לו מת תוך ימי המשתה אפי' אביו ואמו ישלים ימי החופה ואח"כ ז' ימי האבילות עכ"ל פרק י"א בה' אבילות ובלא"ה דברי הרא"ש שהעתיק הש"ך בס' נקודת הכסף הפך דבריו שהרי מבואר מדבריו דאם בעל חלה עליו המשתה ואסור לנהוג אבילות: אמת שקושיתו מדברי הרי"ף ז"ל קושיא וצריכין ליישב בדעת הרי"ף ז"ל דמשום פסידא נקדים המשתה ממילא היכא דליכא פסידא בעיל דאין איסור בבעילה לאונן אבל המשתה מאחרו. אבל דעת הרא"ש כדעת רש"י שהעתיק מר"ן ז"ל משום דהו"ל כרגל והרא"ש בעצמו כתב כן כמבואר בלשונו שהביא ראי' יעו"ש וא"כ לדעת מר"ן א"א לו' כפסק הט"ז וכן מבואר להדיא בב"י ס"ס שפ"ג וז"ל אבל משנכנס לחופה ואח"כ מת לו מת בתוך חופתו דלית הכא שום קולא כי נהיג שבעת ימי המשתה תחלה דבדין הוא עושה כן שהרי הן קדמו עכ"ל הרי להדיא הפך דעתו ז"ל גם דעת הרא"ש שהביא רי"ו לחלק בין לא בעל לבעל נראה דלאו הלכתא היא שהרי לא הביאה הטור בנו ולא מר"ן ז"ל ביתא יוסף ומסתימת דבריהם נראה דכל שקדמה החופה הו"ל כרגל ל"ש בעל ל"ש לא בעל דהמשתה היא החופה. על כן נראה שדעת הטור והש"ע כדעת הדרישה וכדעת היש מפרשים ז"ל דאין חילוק וכן עמא דבר ותו לא מידי. וכן משמעות דברי הרמב"ם בלי פקפוק רבי"ץ: קו נשאלתי בתכריכי המת שהוסרו ממנו ע"י לסטים והחזירום שאסורים אם מותר לעשות תכריכין למת אחר. והשבתי דאסור מהא דכתב מרן ז"ל סו"ס שס"ד החוצב קבר לאביו וכו' משום כבוד אביו ונ' אבל אחר מותר ונ' דאמרינן בגמרא דטעמא משום דהזמנא לאו מלתא היא. ממילא משמע שאם נקבר בו והוסר משם אסור ליקבר בו אחר וכן כתב הטור בהדיא סי' שס"ד משם הר' ישעיה שקבר מת אסור בהנאה ואפי' ליקבר בו מת אחר עכ"ל: קז מעשה בזקן שמת והניח בת ולבת בן יש שפסקו שיטול שירות זקינו והביאו ראיה מלשון הרמב"ם ז"ל פ' ד' מהלכות כלי המקדש ה"כ כשימות המלך וכו' או הראוי ליורשו וכל הקודם לנחלה הוא קודם. ולי נראה דדוקא שאר יורשים הזכרים דוקא אבל בן הבת כיון דהבת לא חזייא פקעה שירותו וממילא בזה אין לו כלל וכן מוכח לשון הרמב"ם שכללו בהדי כ"ג וכ"ג לא שייכא כ"א יורשיו הזכרים דוקא. וכן מוכח לשון הרמב"ם פ"א מה' מלכים כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות וכו' ובניו הזכרים. ועם שיש לדחות שגם נכדיו הזכרים נקראו בניו ולא כמו שדחו הדוחים דלענין משיחה נקטה דמשיחה כתוב דהוא שבוש דאם באמת זוכה בירושה לא יצטרך משיחה דזהו טעם דאין מושחין מלך בן מלך דאיתא בגמרא דהוריות יעו"ש. אבל האמת יורה דרכו דדוקא זכרים ומטעם שכתבתי וכן עמא דבר ומעשים בכל יום דלמשפחותם לבית אבותם וזה פשוט. ובאמת יש לדקדק בלשון הרמב"ם ז"ל מאי רבותיה דדוד משאר מלכים ונראה לי איכא בינייהו אם לא היה מזרע דוד ראוי ונדחה והיה בנו ראוי חוזרת לו המלוכה משא"כ במלכי ישראל ודו"ק ואם מת והניח בן קטן עיין באשל אברהם א"ח סי' נ"ג וצ"ל דהא דמשמרין לו המלוכה לקטן שכתב הרמב"ם דוקא אם באפשרות לשמור כגון שיכולין העם לסבול בלא מלך וכיוצא או דלכתחלה כך ראוי לעשות ואם לא עשו כן והעמידו אחר פקעה חזקת הא' ודו"ק: קח מעשה בא לידי בבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ומלחוהו ובשלוהו עם שאר בשר ולא היה ששים כנגדו והיתה שעת הדחק ויום שבת והפסד מרובה. והתרתי מכמה טעמים א' דהך דינא היא חומרת הגאונים ואין לו שרש בש"ס ולא בפוסקים המפורסמים. והרבה שדא בה נרגא הריב"ץ ז"ל וכתב שהיא חומרא יתירה דלא גרע מאומצא דאסמיק אלא שסיים שיש לחוש לדברי הגאונים במקום שנהגו עכ"ל והגם שאנו נהגנו כפסק הגאונים ואפי' בדיעבד מ"מ צרפתי לזה סברת הראב"ד ז"ל דס"ל דבשר שנתבשל בלא מליחה במאי דנפק מיניה משערינן וכדאי הוא ז"ל לסמוך עליו בשעת דוחק גדול כזה וכ"ש דמלתא שהיא חומרא בעלמא. ואחר שהתרתי היה לבי נוקפי ושוב מצאתי סיוע כתוב וז"ל כתוב משום א"ח בשר שנתנוהו בקדירה בלא מליחה ומעשה היה והתירוהו משום דוחק מתרי טעמי חדא שהיו המים רותחים והו"ל כחליטה ועוד שכתב הראב"ד דבשר שלא נמלח במאי דנפק מיניה משערי' עכ"ל. וזה סיוע קצת אף דלא דמי כ"כ מ"מ נקטינן דהיכא דאיכא טעמא אחרינא סמכינן על דברי הראב"ד בשעת הדחק וה"נ בנ"ז יש לומר כן ושוב ראיתי בש"ך סי' ק"ב משם תשו' מהר"א ן' ששון סי' קע"ט הקיל בנ"ז מטעם שכתבנו להלכה ולא למעשה. ונראה שבשעת הדחק יתיר לגמרי: קט ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא היא כן מוכח ממסכת מנחות דל"א בסוגיא דרוב עמי הארץ מעשרין הם יעו"ש ודלא כפר"ח בסי' ק"י: קי לוה שמחויב לשנים ולוה שלו נתן מה שבידו לא' מוקדם ומאוחר יצא ידי חיובו דמדרבי נתן משועבד לב' כשם שמשעובד לא'. כן נראה מדברי הב"י בחו"מ סי' קי"א סכ"ג ע"ש לשונו כמ"ש בהדיא: קיא מעשה שהיה כך היה. אשה אחת אשת כהן זה ימים ושנים היו יוצאים עליה כמה קולות שזינתה תחת בעלה עד שנשאו ונתנו בה מוזרות בלבנה. והן היום נשמע הקול שיש עדי זנות על האשה הנז' וכן היו העדים הנז' מעלים עדותם מבני אדם והיו אומרים שיראו לנפשם מלהעיד עדות הנז' ויהי כשמוע הנטען את הדבר הזה היה מחטט אחר פיסול העדים הנז' וכותב עליהם כמה ק"ע שהעדים הנז' עוסקים בעריות ושעדים מעידים שראו אותם במשכב זכר עד שאסף עליהם עדיות כעמיר גורנה והעדים שהעידו על זנות האשה הנז' כשמעם כי הנטען הנז' רוצה לפוסלם עמדו לפני ג' ת"ח ולקו מלקות מ' ועשו תשובה גמורה לפני הת"ח הנז' ושוב נשמע הדבר לבית דין ושלחו אחר העדים לקבל עדותם ואחר כמה הפצרות שהפצירו ב"ד בהם והבטיחום שלא יארע להם שום נזק אז הגידו לאמר שזה שנתים ימים בקיץ ביום שב"ק אחר חצות היו יושבים בבית א' בחצר א' ואין איש מאנשי הבית שם בבית והמה לבדם בבית א' מבתי החצר הנז' והנטען שוכב גם הוא בבית אחד והאשה הנז' ובעלה עמה בבית אחר. ויהי אך יצא יצא הבעל האשה הנז' מביתו הוא ובניו עמו ויקם האיש הנטען הנז' מביתו וילך אל בית האשה הנ' ויסגור בעדו והעדים הנז' בראותם את זה ויקומו בלט לראות מה מעשה האיש הנטען הנז' ויפתחו קצת דלתות הבית שהיו שוכבים בו האשה והנטען כי דלתות הבית היו שוכבים זע"ז ויפתח בלאט ויראו והנה אשה שוכבת והנטען עליה כדרך המנאפים. וכדרך איש ואשתו וינועו כתנועת התשמיש באופן שנברר להם הדבר בירור גדול שהאיש ההוא ניאף עם אשת חבירו עכ"ל העדות שהעידו העדים הנז'