משפטים ישרים כו

שניתקת בנענוע כל דהו ולא נשאר רושם בריאה כלל כמו שמגע גוי אוסרו. והוא מיוסד על פי פסק מהר"ל בן חביב שהביא מור"ם הלכות יין נסך דיין צמוקים מתנסך. וכתב שם הש"ך סי' קכ"ג ס"ק כ"ד בשמו דאפי' שלא משך. דאע"ג דיין שבגת דוקא אם משך הכא לא צריך כמו שחילק בטוב טעם דשאני זה שאין דרך למשוך ממנו הצמוקים ואעפ"י שפסק מר"ן בטא"ח סי' ר"ב דאם לא נמשכו הו"ל ספק היינו לענין ברכה דספק ברכות אפי' ספק רחוק להקל. אבל לענין ניסוך שהוא מלתא דאיסורא פשיטא שיש לאסור וכן פסק מהרלב"ח ז"ל וכן נראה שרצונו של הש"ך לחלק שם ס"ק כ"ג וס"ק כ"ד יעו"ש היטב וכ"ש דלא שבקינן פשיטותיה דהרלב"ח מקמי ספיקא דמר"ן וכ"ש שכבר תיקן הכל רמ"ה שם דאף מר"ן לא נסתפק אלא שבדעתו לאכול הצמוקים ולשתות היין אבל אם כונתו למשוך אע"ג דלא משך אסור והוא חילוק ברור למעיין בו. ונראה עוד להרחיב הדברים דאף דכתב מר"ן דוקא אם משך היינו בשורה אותם הצמוקים לשם אכילה אז בעינן משך ולא סגי משיכה דיין דאף בכוס א' סגי אלא בעינן שימשוך הכל אבל אם שורה אותם לשם שתייה אע"ג דלא משך כמשך דמי וכדברי מהרלב"ח ז"ל. ומזה דעתי לחלק דדוקא דהאלבורוזו שעושין לשתיה כגון בפסח אבל בורוזו שעושין להטיף מים צרופים ולא לשתותו נראה דדוקא אם משך וכן מדוקדק קצת מדברי מהרלב"ח ז"ל שכתב שדרך להניח הצמוקים בתוכו לשתותו משמע דכשעושה לשתייה איירי אבל מפני שאני מדמה לא אעשה מעשה בלא הסכמת מורי הוראה: צח מעשה ובשלו גיד טריפה בקדירה ויש גמגמו לאסור שהוא נקרא אבר במס' אהלות גם מחמת שהוא נאכל. ואין מזה טעם לאסור דודאי לא יצא מכלל אמרם לגבי גיד הנשה אין בגידין בנותן טעם. וק"ו דגיד הנשה ראוי ליאכל יותר ועכ"ז אין בו נותן טעם. ובמס' פסחים דפ"ג פ' כיצד צולין דגיד הנשה ראוי לאכילה ע"ש להדיא ועכ"ז אמרינן אין בו בנ"ט ודקדוק אחד יש לי על מסכת חולין שאמרו עץ הוא דהא במס' פסחים משמע שהוא בשר ונאכל ושמא דאמרו עץ הוא פי' שאינו נ"ט ובנ"ד מיהא לכ"ע שרי וכן הסכימו כל החכמים ז"ל ושקראו אבר מה בכך הוא גיד והוא אבר. ועיין בי"ד סי' ס"ב ס"ט ובסי' ב' ס"א: צט בועא בשיפולי אומה יש להכשיר. נראה לי דבחיתוך אומה יש להכשיר שהרי כתב מר"ן דחיתוכים שבין אומה ואומה לא מקרי שיפול וכשר וכתב הטעם בב"י שהחתוכים אינם נקראים שיפולי ומייתי מקרא דתחתית ההר. ומתרגמינן שיפולי טורה. וא"כ כי היכי דלסברות הש"ע דאית ליה דאונא בכלל אומה סובר דחיתוכי לא ה"ה לדידן דאית לן דאומה דוקא דשיפולי דוקא ולא חיתוכי שדבר זה עד מאד להחמיר במה שמיקל בש"ע. שהרי כל מנהגינו לרדוף אחר הקולא להפסד מרובה ובמה שמחמיר הש"ע אנו מקילין כ"ש בהא שמיקל כנ"ל ברור אלא שראיתי נוהגין להחמיר ויש להקל בזה כי אין מקום לחומרא זו כלל. ובפרט דאיכא הפסד מרובה ושוב מצאתי בס' נקרא זבח תודה שהעיד שכך נוהגין בשאלוניקי ובכל המערב להקל ק מעשה שנמצא בועא וסירכה ע"ג והסירכה היתה קלושה ונתקת בנענוע כל דהו. וקצת רצו להטריף. ול"נ להכשיר מדין סירכה שלא כסדרן ובורדה לחוץ שנוהגין שכל שהיא נתקת בנענוע כל דהו אין מחשיבין אותה סירכה כלל אלא ריר בעלמא ומכשירין א"כ ה"ה בסירכה ובועא דלא מקרייא סירכה כל שכתב מר"ן שלא תמצא ראשה בריאה וכן נראה לי בחוש שלא תקרא סירכה כלל אלא אם לא תנתק ביד אבל כל שניתקת ביד מעל הריאה ולא נשאר לה רושם אינה סירכה כלל. ועם היות שכתב הרשב"א שנוהג כן מאכיל טריפות לישראל כבר כתב רש"ל על המקילין ברוך שבחר בהם ובדבריהם ואני עונה אחריו אמן. כי הרגיל בבדיקות הריאה ידע זה וכמדומה לי שאדונינו הרשב"א עם היות הש"ס מנח ליה בכסתיה נוכל נאמר עליו מ"ש על חזקיה כשאמר אין ריאה לעוף כי איפשר שלא שימש בבדיקות ושחיטות כ"א בבית המדרש. סוף דבר הכשרנו הבהמה ההיא ע"פ מ"ש גם מצורף לזה ראינו שאף שלא עלה הבשר על הבועא בחכמה קלפנו הקרום מעל הריאה ונמצא שקרום הריאה היה מכסה הבועא ועכ"ז לא עשינו עיקר מזה אלא מ"ש ותול"מ והיה זה ערב ר"ה לקט"ת לפ"ק: קא בזמן הנז' אירע בבועא בשומן הלב ונסרכה לריאה ולא היה באיפשרות להעלות הבשר עליה ורצה בודק א' לקורעה ולבדוק קרקעיתה כמו כל בועא וסירכה ואמרתי שאינו כן דדוקא בבועא שהיא מגוף הריאה אז קרקעיתה מגין ואמרינן בועא באה בין ב' הקרומות וכשרה משא"כ כשהבועא היא מהלב ונדבקה לריאה לא יגין קרקעיתה וצריך להסירה כולה ולבדוק ועשה כן ובדק ובצבץ ועכ"ז היה חוכך להתיר ועמדנו למנין והטרפנו. ותול"מ: קב אירע שנמצאת בועא ממקום למקום ראשה אחד בכאן וא' בכאן וחלק באמצע מתחתיה ועשינו לה כדין קמט כי היה קרקעיתה מכאן ומכאן שלם בלי בצבוץ שאלו היה מבצבץ פשיטא דטריפה דהוה כמין סירכה כפולה. אלא שבנ"ז שהיא שלימה עשינו לה דין קמט והיה הבשר מקמיט והטרפנו והוא פשוט מאד אלא שיש מי שעשה מזה חידוש ע"י שרצה להכשיר בדברים של רוח: קג נסתפקתי באחד שחל עליו אבילות אחר שקיעת החמה אלא שעדיין לא נראה שום כוכבים ברקיע. ודבר זה תלוי באשלי רברבי וסוגיות חמורות והמנהג להקל ואין נראה להקל מדברי המרדכי הביאם הב"י. ובש"ע סו"ס שע"ד וסי' ת"ב יעו"ש דמשמע דאף אם כבר התפללו ערבית ועדיין יום הוא דמונה מיום המחרת יעו"ש: קד האלפראסקיראס של כלי זכוכית צריכין טבילה ואיני יודע טעם למנהג שפשט שלא להטבילן שהרי מביאין אותם על השלחן ואפי' כלים גדולים שמכניסין בהם יין לקיום כתב מהר"י עיי"ש בס' בית יהודה שאפי' חביות גדולות המצופים אבר צריכין טבילה ע"ש וכ"ש באלו שמביאין אותם על השלחן: קה מעשה בחתן בתוך ימי חופתו ומתה אחותו נסתפקתי אם מתאבל או לא: תשובה הנה בדין זה ג' דעות. דעת הט"ז בסי' שמ"ב דמקדים האבילות ואח"כ יעשה ימי המשתה. ודעת הדרישה דיקדים ימי המשתה ואח"כ ימי האבילות והש"ך בס' נקודת הכסף בשם רבינו ירוחם בשם הרא"ש ז"ל דיש חילוק אם בעל מקדים ימי המשתה ואם לא בעל מקדים האבילות. וצריכין אנו לדעת מרן ז"ל מה היא: הנה דעת הט"ז תמוה מאד דמה שכתב שיכולה לומר לא ניחא לי בהאי תקנה דומיא דאיני ניזונת ונ' לקוצ"ד איני מכיר דמיון זה דהכא איסורא הוא דכיון שהוא חתן כמ"ש רש"י ז"ל דכיון דחלו ימי החופה הו"ל כמועד א"כ היכי תוכל לומר לא ניחא לי וכו'. גם מה שכתב בסוף דבריו דלא הקדימו המשתה אלא משום פסידא עכ"פ הרב בעצמו יודה שאין כן דעת