משפטים ישרים כה

קצת מהא דיש מי שאין לו עפר לכסות לא ישחוט ויש לדחות דהתם בשאינו בקי: פה אחד מכר לחבירו סחורה א' והתנה עמו שאם תוזל הסחורה יפרע לו המוכר ההפסד ואם תתיקר ברשות הלוקח אסור מהא דאיתא ביו"ד בסי' קע"ג סי"ג דאם אין הלוקח מקבל אחריות הזול אסור אפי' מושכו לרשותו עכ"ל יעו"ש ויש להסתפק באם הלוקח. רוצה להחזיר הסחורה אחרי שידע שהוא אסור אם יכול ונראה שאינו יכול מהא דס"ס קע"ה דמקח שנעשה באיסור המקח קיים בענין שאינו רבית. והא התם יכול לטעון שלא מכר כ"א בהמתנה ויוסיף לו ואעפ"י שאסרנו עליו ולא יטול התוספת וה"ז כנ"ד: פו אחד הקדיש ס"ת ומסרו לרבים לקרות בו ושוב הלך אצל חכם אחד מהב"ד י"צ ועשה לו התרה ורצה לפרוע בו חובו ופסקתי שאין בהתרתו כלום מתשובת הרשב"א ז"ל שהביא הב"י בחו"מ סי' רנ"ה יעו"ש דכשמסר ליד הגזבר א"א לישאל עליו וכן מוכח בטא"ח קנ"ג סי"ח. ואם איתא דמהנייא התרה גם אם מת א"צ שאלה דאין כאן מי שנדר. גם בס' כ' י"א שס"ת שהחזיק וכו' וטעם הכל דכשמסרו ליד אחרים ולא יופקע כח אחר בהתרתו: פז איש ששכר בית פשט המנהג שיכול לתפוס בגדי הנדונייא בשכירתו דהו"ל כאיש ואשתו שלוו כא': פח מעשה בביצה שנמצא בה דם והיא בת יומא ואכלו הביצה ולא נודע אם היה דם בחלבון או בחלמון ולא היה בתערובת תבשיל שנתבשלה לבדה והתרתי ממ"ש בהג"ה דאם לא נודע אם בחלבון או בחלמון שרי התערובת ואע"ג דשם בעי' חד בתרי בטול זה לחומר איסור דרבנן וכאן בלאו הכי אין כאן כ"א איסור דרבנן דביצה בת יומא אסורה מדרבנן משום דלא פלוג רבנן כמבואר בב"י ובש"ך שם יעו"ש והוה ליה ספיקא דרבנן לקולא כיון שלא נודע אם בחלבון או בחלמון: פט הפולין והעדשים התירם הרדב"ז ז"ל בתשובה סי' תשנ"ג ע"י בדיקה אפי' בתוך שנתם וכן נראה עיקר וכן נראה מש"ע: צ ראובן משכן בית לחבירו ונגנבו הדלתות ממנו יש להסתפק אם חייב בגניבה כדין כל מלוה על המשכון או נימא דמש' הוי כשכירות בפחות והו"ל כדין שוכר. ונראה פשוט דפטור דאפי' הוי כדין מלוה על המשכון פטור מהא דכתב מור"ם סי' ש"א בשואל בית ונשרף פטור מלשלם ובסי' צ"ה הביא מחלוקת בזה והסברא העיקרית דפטור. ומה שהקשו מהא דשחיטה ל"ק מדי כמ"ש הש"ך דהתם לענין איסורא ולאו בחדא מחתא הם שהרי בגמרא דחולין עצמה אמרו דיש דברים דהוו כתלוש ויש דלא וע"ש: צא בדין פותח טפח שמביא הטומאה נסתפקתי בחלון ארוך וקצר ואין בו פותח טפח בארכו אמנם יש בו כדי לרבע טפח על טפח אם נדיננו כיש בו טפח על טפח ויביא את הטומאה. זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי בדין בית שיש בו דע"ד שחייב במזוזה כתב הרמב"ם שאם יש בו לרבע ד"א על ד"א הגם שעל זה חלקתי ופירשתי דברי הרמב"ם במס' עירובין יעו"ש מ"מ לדעת מר"ן בש"ע יש קצת ראיה מ"מ יש לדחות גם כיוצא בזה בה' טריפות בחסרון הגלגלת אי כד מעגלת ליה הויא כאיסר טריפה. ועדיין יש לגמגם וצ"ע למעשה ונ"ל להחמיר: צב מעשה בא לידי בעוף שנשמט עצם הגף התקוע בגוף כולו ממקומו ונכנס לפנים לחלל הגוף ואסרתי דהיינו שמוטה. וגרע מינה דאם העצם שלמעלה ממנו אסרינן בנשמט כ"ש בזה שהוא סמוך ממש לריאה ועיין פר"ח סי' נ"ג ס"ק ח' מ"ש משם הרא"ש ותמצא כן. ואין לחלק ולומר דהתם יצא לחוץ דעל נשמט אין חילוק בין יצא לחוץ או נכנס לפנים דעיקר נקיבת הריאה על ידי תנועת ההשמטה ואדרבה הא גרע שנכנס לפנים ומחכך בריאה: צג מעשה ונסרכה הריאה לגב והיה שבר בגב ולא נודע אם היתה סרוכה לו או לא נראה דטריפה דכיון שהיא נקובה לפנינו לא נכשיר עד שנדע בודאי שהיא סרוכה למקום המכה. דהמכה עצמה אינה אלא תליה שאנו תולין שהסירכה מהמכה. וכיון שאין יודעים אם מהמכה אם לאו טריפה דהוי ס"ס לאיסור. ספק היתה סרוכה למכה או לא ואת"ל למכה שמא מהריאה באה סירכה זו. וה"ז דומה ממש למ"ש מר"ן סימן י"ח בשוחט בסכין בדוקה ונפלה על הקרקע ונמצאת פגומה כשירה דתלינן בקרקע ודוקא שראינוה שנפלה על חודה אבל מספיקא אין תולין וכו' וכתב הש"ך בשם הרא"ש ז"ל משום דהוי ס"ס לאיסור חדא דשמא לא נפלה על חודה ואת"ל נפלה שמא לא נפגמה מהקרקע עכ"ל. הרי להדיא דבמלתא דתלינן דוקא כשהיא ברורה אז יש לתלות וה"ה והוא הטעם כאן. ואין להשתבש דהוי ספק בשחיטה דאינו ענין לכאן כלל כיון שיש במה לתלות אלא שאין התליה ברורה ומעשה היה ואסרנו. מזה נ"ל לדון דכל היכא שיש ספק אם היא מכה או לא או שנים כנגד שנים שיש להטריף מטעם האמור ותול"מ: צד מעשה ונמצאת סירכה בריאה סרוכה למקום מכה שנשבר הצלע ועדיין לא נקשר אבל נמצא השברים שבר אל שבר יחדו ידובקו זכר ונקבה והבשר עליהם וכשהפרדנום נמצא כעין חידוד בשברים. ורצו קצת לומר דהוי עוקץ דקיימא לן להטריף ולא נראו לי דבריהם דמסתמא כל שבר בתחלת שבירתו יש בו חידוד וכיון שהוא מדובק יחד זה את זה ולא יצא לחוץ העוקץ לצד הריאה כשירה והכשרנו: צה מעשה בא לידי שנקדר בשר החופה את רוב הכרס ולא היה מפולש אבל נחלק עובי הבשר לשנים ובמקום אחר מבפנים נקדר ג"כ כשיעור המטריף באופן שהיו הקדירות זו שלא כנגד זו. ונסתפקתי אם יש להטריף או לא. ונראה פשוט דכשירה וכדקי"ל בריאה בסי' ל"ו. וכתב שם הב"י דאע"ג דאיפשר שהרוח יצא בזה ויכנס בזה לית לן בה. וכן קי"ל בושט סי' ל"ג דאין לאסור אלא מטעם דכיון דאכלה ביה ופעייא ביה איפשר דמתרמו אהדדי משמע דאע"ג דהקרומות נפרדים אין לאסור אלא מטעם דמתרמו ובקורקבן ג"כ מתירין ולכן נראה להכשיר בנד"ז וכן עשיתי מעשה. ואין לחלק ולומר דדוקא התם דהוו ב' קרומות דאדרבה ק"ו הוא ומה התם דכל אבר ניקב לגמרי כשרה מכ"ש הכא כנ"ל. וצ"ע אם יש להכשיר כיוצא בזה בכרס אם ניקבה כעין זה או לא ונראה שיש להקל מדין קורקבן ועיין בש"ך סי' מ"ח סק"א שכתב ולפי"ז ב"ה שניקבו ב' עורות זה שלא כנגד זה משמע כמ"ש ולכאורה צ"ע דמה ב' עורות שייך בב"ה ואיפשר דמיירי בכה"ג ודו"ק: צו מעשה ונקדר הבשר שבין הצלעות והגיע לחלל עד הריאה והתרתי ע"י בדיקות הריאה וכמ"ש הש"ך רי"ס נ"א בשם רש"ל דאף דספק מחמת חולה או קוץ כשירה היינו בבדיקה ואין שייכות לזה עם דין בשר שנקדר ודוקא כנגד הכרס כמו שכתב מר"ן והוא המקום שאם יקרע יצא הכרס: צז האלבורוזו והוא שעושין צימוקים יבשים בחבית עם מים נראה מפי גדולים מורי הוראה