משפטים ישרים כד

הלוה. ובאמת ירא הייתי להכניס ראשי בין ההרים הרמים הריטב"א והרמב"ן עד שמצאתי את שאהבה נפשי רש"י ז"ל בהדיא סוף פרק מי שהיה נשוי כתב ההוא גברא דמשכן פרדסא לחבריה לעשר שנין וקש לחמשה שנין ואתא לקמייהו דרבנן וכתבו ליה טרפא לחמש ופירש"י ז"ל וז"ל שיכלנה לעשר שנים ותחזור לבעלים בלא מעות דכתב ליה במשלם שנייא אלין תפוק ארעא בלא כסף עכ"ל. הרי בהדיא מבואר דגם משכונה דסורא אם נפלה על הלוה דנפלה וקש הכל אחד ולא ישיב הרמב"ן ז"ל ע"ז אלא דההיא איירי בנכייתא. ומיהו לדעת הגאונים ז"ל כולם שסוברים דלא הותרה אלא דסורא דוקא א"כ מוכרח לדעתם דההוא בדסורא איירי. וכתבו ליה טרפא לחמש שנין. א"כ כל הגאונים דסוברים כן סוברים דלא כהרמב"ן ז"ל וזו הוכחה אחרת מדברי הש"ע כיון שפסק כהגאונים דלא שרייא אלא דסורא דוקא מוכרח שיסבור דאחריות על הלוה. דאי לאו הכי היה מזכה שטרא לבי תרי ודו"ק. ומ"ש מר"ן ס"ג במשכונה ובאחריות נפילה או שריפה יש מי שאומר היינו שמקבל עליו שלא יפסיד המלוה כלום ואפי' פירות שגם אם תפול יפרע השכירות ולזה שפיר אסור מטעמא דיהיב בב"י דא"כ לא הוי קרוב להפסד כלל וליכא שום תיוהא דהיינו בעצמו מ"ש הב"י בתחלת הדין דתיוהא הוא שיפסיד הנכייתא יעו"ש אבל לגבי הקרן בלא אחריות הנפילה על הלוה ולכשתבין. מ"ש הב"י על דברי הרא"ש והטור תבין זה בנקל. וז"ל סי' קע"ב ועל רבינו תמהני אם היה דעתו לפרש יפסיד מעותיו דקאמר על הקרן מאי אריא דכתב אחריות אפילו לא כתב נמי כל שאינו מפרש לא יהיה לך פרעון אלא מזו אם נפל או נשרף גובה משאר נכסים כמ"ש בחו"מ סי' קי"ז עכ"ל ומדוקדק זה מדברי מר"ן שכתב יש מי שאוסר ואם נתכוון לדברי הרמב"ן כמ"ש הרבק"ש לא היה לו לומר כן אלא הלכה פסוקה. אלא כדפי' וכתבה בשם יש מי שאוסר שהוא ז"ל הקשה עליו דבמשכונה דסורא שרי אפילו אחריות פירות וליכא תיוהא משום דעיקר ההיתר תלוי במה שאין כח ביד המלוה לפדות כמבואר למעיין בב"י היטב באופן שלדעתי להלכה ולמעשה דהמשכונה שנפלה אחריות על הלוה וילקח בדמים קרקע דהמלוה אוכל פירות עד שיפדה כמבואר במציעא דק"ט וע"ש וכן ראיתי כתוב שכך היו דנין כל בתי דינין האשכנזים אלא שמקרוב באו ונהגו לפשר ביניהם. ושוב באו אחריהם ותיקנו שיהיה כל האחריות על המלוה. טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים שדברי הראשונים ברור מללו: שאלה פ באיסור לשמש בשני רעבון יש להסתפק מהו גדר ושיעור שני רעבון ובס' בית יהודה כתב דכשנכפל השער אסור לשמש יעו"ש והוא תימה דאם העולם על מכונו ואין רעב בעולם למה יאסור ובעינינו ראינו שנה זו שהיא שנת תלק"ט בע"פ היה החטה אוקייה ועל צד המרבה אוקייה וחצי ובתמוז הגיע לחמשה אוקיות ד' יאמר די. ועכ"ז רחמי שמים רבו עלינו שבני אדם מיושבים ואין רעב ונמצא החטה לרוב אלא שהוא ביוקר ונראה לי שהכל לפי הענין שאם בני אדם לנים ברעב רובם או לפחות מחצה שיעברו עליהם ימים ושבועות ברעב ובצמצום אז יאסר ואם לאו שהעולם בריוח אין איסור בזה כלל. וכן הסכימו רבת מהמעיינים בשנה הזאת. ושוב רבו העונות עד שהגיעו החטים לשנים עשר אוקיות למדה שהיתה שוה אוקייה וחצי וזה היה בטבת של שנת תק"ס לפ"ק ומאז ודאי אסור ומקודם היה נאסר כי רוב העניים ברעב נודדים ללחם איה בשוקים וברחובות וכל העולם בצער גדול ד' יאמר די ולא יעיר כל חמתו כי מלבד הרעב הגדול ההוא היתה עצירת גשמים ויתר המקרים שקרו בשנה ההיא הלא הם כתובים בספר ד"ה ובאיסור תשמיש לא שמענו לא' שפרסם להמון העם כמדומה שסומכים עמ"ש התו' במס' תענית דמדת חסידות בעלמא היא והביא זה רמ"ה יע"ש ומ"מ בעל נפש יחמיר לעצמו ונראה דאם יצרו גובר עליו הרבה מאד וחושש מעון חמור יותר מותר לשמש פ"א בחדש. דהא כתבו הפוסקים שליל טבילה שרי וכי דייקת היינו פעם בחדש. ואף שאין זה פשוט כל כך מ"מ בשעת הדחק יש לסמוך ע"ז: שאלה פא ביוה"כ לקס"ת אירע לי שהיה יוה"כ בשבת וצריך הייתי לקרות בפרשת אחרי מות ז' עולין ושגיתי וקריתי עם החמישי עד תטהרו כמו שהוא המנהג ביוה"כ בחול ולא נשארו בפ' אלא ד' פסוקים ואז קריתי עם הו' ב' פסוקים ממה שקרא החמישי והוספתי פסוק מד' הנשארים ומיוסד עפ"י הדין ש"ע קל"ז ס"ו הקורא בתורה וכו' עד חוץ מפרי החג דלא אפשר עכ"ל ולכאורה קשה רישא לסיפא דמרישא משמע דאפי' לא אפשר בעינן ב' לפחות ובפרי החג ליכא שום תוספת. ולכן נראה דהכל תלוי בלא אפשר וסוף דבר אם קרא מה שאפשר לקרות אם ב' ב' ואם א' א' ואה"נ אם אי אפשר לגמרי עולה אפי' לא קרא כלל. ולהכי קאמר ברישא או ב' במקום דלא אפשר פי' דלא אפשר בשלשה אלא בשנים קורא ב' ולזה קאמר בסיפא חוץ מפרי החג משום דלא אפשר אפי' בא' ובהכי ניחא מה שהקשה הט"ז שם דהאי סיפא יתירא דלפי מ"ש צריכה וצריכה דאפי' אין שם תוס' כלל עולה במקום דלא אפשר. ועכ"ז שפיר עשיתי מה שעשיתי ביוה"כ וק"ל. אלא שלא הייתי צריך לזה דמפטיר עולה למנין ז' כמ"ש הטור ה' שבת: שאלה פב כל המבואות שלנו אינם צריכים לחי או קורה לפי שאנו מערבין כל העיר בלא שיור דכיון דהעיר יש לה פתח אחד הוי כעיר של יחיד ומה מקום ללחי וקורה דלחי וקורה הם היכר שלא יוציא מן המבוי למבוי אחר וממילא אם יבואו לעיר גוים ולא שכרו מהם רשותם אז כל מבוי שאין בו גוים צריכים לעשות ב' פסין או מחיצה גבוהה י"ט ואז יערבו במבוי ולא יוציאו חוץ למבוי. וכן אם רוצה איזה מבוי לערב לעצמו ולא ישתתפו עם העיר צריכים לעשות לפתחו ב' פסין או מחיצה גבוהה י"ט וצורת הפתח מהני יותר ואם לא עשו לא מהני שתופס. כל זה פשוט מדברי הפוסקים וממסכת עירובין וש"ע סי' שצ"ב ס"א ונ"ד נר' כיון שרגילים לערב כל העיר צריך ב' פסין או מחיצה ולא מהני בלחי וקורה. ומיהו נראה שאם שאר כל המבואות לא ערבו בזדון או בשגגה המבוי שמערב א"צ אלא לחי או קורה כדכתב הב"י סי' הנז' בדין חצי מבוי שאם החיצוניים אינם יכולים לטלטל במבוי שלא נתנו קורה ואינם יכולים לטלטל אינם אוסרים על הפנימיים וניתרים הפנימיים בלחי או קורה לעצמם. אבל כשהחצוניים עשו לחי או קורה שמותרים לטלטל אז אין יכולים ליחלק ע"י לחי אלא ב' פסין צריך או מחיצה גבוהה י"ט ע"ש. והגם שלא כתב הרב זה אלא באם לא נתנו לחי או קורה נראה דה"ה אם לא ערבו דס"ס נאסרו וממילא אין אוסרין על הפנימיים: פג ספיקא דרבנן לקולא צ"ע בס"ס לאסור מהו ונראה להקל וצריך חיפוש: פד יש להסתפק במי שרוצה לשחוט ולא יוציא דם אם מותר או לא כיון שמבטל מצות כיסוי אם הכיסוי חובת גברא או חובת מנא וצ"ע כעת ויש לפשוט