משפטים ישרים כג

מחלקינו אם יקרא שומר חנם או שומר שכר ולדידי הדבר פשוט דפטור הנפקד והמפקיד חייב לשלם לו חובו עספ"א (א"ה ע"ש לקמן סי' ר"ל): סט נסתפקתי בתובע דינא דגוד או אגוד אם עובר על לא תחמוד ונ' דאינו עובר דחכמים לא יחזיקו ידי עוברי עבירה. ויש לחלק בין אם תובע משום נחת רוח לשפות שלום או מחמדה וקרוב לי שלעולם אינו עובר. וממילא נראה לי בקרקע של שותפין והשתדל השותף לקחת חלק השו' דאין בו לא תחמוד כלל. וצל"ע כעת: ע אחד טען על שנים שגנבו ממונו וחלקו והם מעידים זה על זה שלא גנבו מאומה שכל אחד מעיד שלא זזה ידו מיד חבירו נ"ל דנאמנין שכל אחד אינו נוגע בעדות חבירו וצ"ע כעת: עיין בתשו' שהביאו בשם שארית יוסף שהם ערבים זל"ז וכתבו שבתומת ישרים חולק עכ"ד ובכה"ג כתב שהם ערבים: (א"ה עי' סי' ל"ז ס"ה וסמ"ע שם. יעקב): עא ראובן הוציא שטר על ב' ע"ק וא' מהם הביא עדים שראובן פרע לו סך כו"כ שדינו לומר לו אלו חייב הייתי לך לא פרעת אם כל השטר איתרע או לא: תיקו. (א"ה עי' סי' ע"א סי"ג): עב מעשה באחד שמכר סחורה לחבירו ע"מ שיפרענו לזמן פ' ואם לא יפרע שהמכר בטל ובקרוב הזמן הוזלה הסחורה ההיא והלוקח אינו רוצה לפרוע כדי שתתבטל המכירה והמוכר אומר הריני כאלו התקבלתי או הריני מוחל לך התנאי מהו הדין: תשובה נראה דמהני ועי' בטא"ה סי' ל"ח סל"ח תנאי שהוא לטובתו יכול לבטל וצ"ע עדיין מ"ש ממכר חמץ לחבירו וא"ל מעכשיו אם לא אפרעך שהגיע הזמן והחמץ נקנה לו למפרע וה"ל חמצו של עכו"ם: עג מנהג רע ראיתי שנתפשט בלא טעם ראובן רוצה ליקח מעות יתומים ואין לו קרקע בא שמעון ונוטל קנין וממשכן הקרקע שלו והוא יהיה שוכר ונותן השכירות נ"ל דר"ק הוי דהו"ל מעות של שמעון ומלוה אותם לראובן הלואה בעלמא ומה שפו' ראובן השכירות קרקע של שמעון ושמעון אוכל פירות קרקעו ונמצא שראובן פוטר שמעון מהשכירות בעד מעותיו שקבל ממנו בהלואה בעלמא ובעיני הדבר פשוט דר"ק הוי ואין צורך לראיה ע"ז ועיין ריש סי' קס"ח קס"ט ריש סי' ק"ע: עד מעשה שלקח אחד חזקת בית אחד ושוב בא הגוי בעל הקרקע ותיקן תיקונים בבית וע"י זה השביחה החזקה ובא בע"ח לטורפה ופסקתי שישלם כל השבח דהו"ל שבח דממילא כעלו בו אלנות וכארעא דמסקא שירטון ע"ש בש"ך סי' קט"ו והשרטון אתי מעלמא ויש שדן שאין לבע"ח השבח וכולו ללוקח ואין נראה כלל כן וע"ש בסמ"ע שטעם שבח דאתי ממילא משום דא"ל אלו היתה ביד המוכר היה בא ואתא לקחת שעבוד ונ"ד כן הוא ג"כ ודוק: עה מעשה שהגוי מוכר הגוף לישראל ותיקן ישראל איזה תיקונים הכרחיים ותובע מבעל החזקה חלקו פסקנו שהדין עמו ויתן בעל החזקה שאפילו הגוי היה תובע אם לא שטועה בשתיקתו ויש' לא יגזלנו וכך אומר הרב המשביר זלה"ה: עו פ"א התרתי לא' שיצא מבית האסורין בעומר להסתפר דק"ו הוא מחוה"מ שאסור בגילוח מדברי תורה למ"ד ולכ"ע מדרבנן עכ"פ אסור ועכ"ז התירו ק"ו בזה שאינו אלא מנהג בעלמא בקצת מקומות כמ"ש בב"י ועם היות דטעמא דידהו אינו שוה עכ"ז ק"ו הוא. וק"ל: עז מי שבא ממקום שיצא שבת וחשכה מוצאי שבת ובא למקום שעדיין הוא יום. שזה אפשר להיות לפי התוכנים צ"ע אם מחויב לשמור שבת מן התורה ואם יאמר גם בזה מי שדעתו לחזור. גם יש להסתפק בא' שהלך לדור בקצוי העולם שאומרים שיש מקום שלילו גדול ששה חדשים וכן יומו צ"ע כיצד יעשה אם ישמור ששה חדשים ביום שבת: עח תמיד הוקשה לי בתבשיל שנתבשל קודם פסח בכלי חמץ אמאי לא יהיה מותר לאכלו בפסח דהו"ל נותן טעם בנותן טעם דהיתרא ועיין סי' תמ"ז סעיף ה' בהג"ה. ועכשיו בלמדי מסכת חולין ראיתי שודאי מהדין אסור דהא דדגים שעלו בקערה מותר לאכלם בכותח הוא דאמרינן דטעם שני דהיתר לא יתן בג' ולכן אף דדגים אית בהו טעם בשר. דהא משנה ערוכה היא קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם. מ"מ הדגים לא יתנו טעם בכותח והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ועיקר האיסור הוא שיתערב טעם הבשר בכותח. הא לאו הכי אעפ"י שאסרו חכמים לאכול חלב עם בשר ביחד לא אסרו אלא בשני דברים שאם נתבשלו יחד יבא לידי איסור דאורייתא על ידי ערובם. וא"כ בתבשיל שנתבשל קודם פסח שיש בו טעם ב' אסור לאכלו בפסח דהא הטעם הב' יש בו ממש ואין הכי נמי אם אותו תבשיל לא היה בו חמץ אלא שקיבל טעם החמץ ובשלוהו עם תבשיל מצה שרי אותו תבשיל בפסח המשל בשלו פולין בקדרת חמץ קודם פסח ולקחו הפולין וערבו אותן עם תבשיל מצה נוטל הפולין והתבשיל מותר דהפולין עצמם יש בהם טעם חמץ אלא שאין נותנין טעם. ולזה כתב בהג"ה דשומן מהותך בכלי חמץ אסור מדינו. ואין להקשות גם בשאר איסורין נאמר כן. ויש לומר דאין הכי נמי דמדאורייתא ודאי אין לחלק אלא שמדרבנן החמירו ולא החמירו אלא במלתא שהיא אסור: עט משכנתא דסורא שנפלה נ"ל דההפסד על הלוה וחייב לפרוע לו מעותיו במושלם וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות כאשר היתה בתחלה וראיה לזה מדברי הריטב"א במס' מציעא דע"ט וע"ש שכתב כן להדיא מן הגמרא ודברי הרמב"ן ז"ל שהביא מר"ן ריש סי' קע"ב דמש' דסורא אחריות נפילה על המלוה נראה לי דלאו הלכתא נינהו ונראה שגם הסכמת הש"ע כן היא דבסי' קי"ז בהלכות אפותיקי כתב משכונה אם משכנה לו סתם דינה כאפותיקי סתם ונ' מאחר שלא התיר בטי"ד אלא משכונה דסורא ממילא משכונה בח"מ איירי גם כן במשכונא דסורא. כי רחוק הוא מאד שיכתוב כן לסברא שלא הזכירה בש"ע שלו כמו שכתבו אחרונים דלא יעשה כן. ואלו הביא אותה סברא והזכירה מיהת יש לדחות כן משא"כ השתא. ומזה נדחה מה שאומרים כיון שאינו נהנה מפירותיה הו"ל כאפותיקי מפורש ומלבד זה אין לדברים אלו שורש דאינו מתנה אלא על הפירות משא"כ אם נפלה חייב להעמיד לו אחרת. ואין צורך לדחות זה כי הוא דחוי מעצמו גם הרמב"ן לא הביא שום ראיה אלא בדרך שיחה בעלמא משיחת תלמידי חכמים ליתן הפרש מאיזה טעם נתיר משכונה דסורא יותר מניכיתא. גם מדברי הרב המגיד שנתן טעם אחר כיון שאין ביד המלוה וכו' נראה לי דלא סל' כדברי הרמב"ן גם מר"ן ז"ל לא העתיק אלא טעם המגיד ולא טעם הרמב"ן כנראה דלית הלכתא הכי אלא דל"ש בדנכייתא לדסורא לענין זה דכולהו אחריות נפילה על