משפטים ישרים כב

נז מעשה בתנוק שבחיי אביו היה רגיל עם זקנתו אם אביו ואוכל עמה וישן עמה ומת אביו נראה דאפי' דקי"ל הבן אצל אמו עד שש בזה תוכל זקנתו לעכבו עמה אם תאכילהו חנם כמעשה שהיה וטעמא כך דכל עיקר טעמא דיהבו רבנן משום היזק התינוק דבצוותא דאמיה ניחא ליה וזה בצוותא דזקנתו ניחא ליה כנ"ל פשוט ויש מי שטעה בדבר: נח איש אחד לא רצה לגרש ונדרו לו בקש"מ שיתנו לו סך כו"כ ויגרש חייבים ליתן לו ואם לא נתנו לו באנו למחלוקת גדולים אשר לפנינו מהר"ם מלובלין סי' קכ"ב פסק שהגט בטל וכתב הב"ש בסוף סי' קמ"ה שכל גדולי הדור חלקו עליו וכן נראה מדברי מור"מ בס"ס קנ"ז שכיון שלא היה תנאי בשעת הגט כשר והרואה יראה בתשובת מהר"ם מלובלין שהודו לו רבים וצ"ע. שוב ראיתי בב"ח שתמה מאד על מהר"ם ז"ל וכתב שהוכיחו על פניו גם מהר"ש ז"ל בסוף גיטין חלק ע"ז והכי נקטינן: נט גט מוטעה דקי"ל במס' יבמות דף ק"ו דפסול נר' דהיינו באומרים לו גרש ע"מ שיתנו לך מאתים זוז אבל לא היה ע"מ אלא שנתחייבו ליתן נראה דבאנו למחלוקת הנ"ל וצ"ע וחיפוש מהו גט הנקרא מוטעה דאם ע"מ ממש הול"ל הגט בטול ונראה דהיינו בלא כפל התנאי וגם בשעת הגט לא אמר כלום ואפ"ה פסול אבל אם לא היה שום תנאי כשר אף אם לא יתן: ובחליצה מוטעת כשרה כדבסי' קס"ט סס"נ וכלל הדברים כך הוא דאם כופין להוציא או לחלוץ אף שנתחייב בקש"מ ליתן לו אין חייבים ליתן לו ואם אמרו לו גרש ע"מ בזה יש חילוק בגט פסול ובחליצה כשר והיכא שאין כופין בגט פסול ובחליצה כשר ויתן. וצ"ע בזה כי אני כותב במהירות עד יהיה פנאי בס"ד: ושוב ראיתי בשו"ת מהר"מ משם רש"ל שפי' כן דגט מוטעה היינו בתנאי וע"מ וכ"נ מדברי הפוסקים שבמקום שהעתיקו דין גט מוטעה כתבו המגרש על תנאי וכן הוא להדיא במס' כתובות חליצה מוטעת חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז. ויהבו טעמא כיון דאי אפשר לה לחלוץ ע"י שליח ע"ש בתוס': ס הבנים שבאו לתבוע כתובת אמם מאביהם אחר פטירתה ולא נמצא בידם כתובת אמם נ"ל דלא גבו כי היכי דאלמנה שלא נמצאת כתובתה בידה לא גבייא ה"נ בבנים דחיישינן לפרעון כי היכי דחיישינן באלמנה ה"נ חיישינן למחילה או לפרעון או למכירה וכיוצא כיון שלא נמצא שטר כתובתה בידם. והא דומה ליורשים דעלמא שבאים לתבוע ללוה בלא שטר שאין עליו אלא שבועה כנ"ל לכאורה וצריך חיפוש ויש חילוק בזה. שוב ראיתי שבעו"ה סמיות עין היה לנו בזה שכאשר אמרתי מסברא הוא דין ערוך בש"ע סי' קי"א סט"ו לפיכך אין הבנים יורשים כתובת אמם עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידם ע"כ. ועיין במהריב"ל ס"ג ס' כ"ו הביא מחלוקת בזה יעו"ש ודקדקתי מדבריו דאפי' להרא"ם דפליג בכתובת בנין דיכרין יראה קצת דיודה בכתובה דידן שהם שטר גמור יעו"ש וברוך ד' וכן דעת מהרשד"ם סי' קמ"ז ועיין במהרי"ט סי' קכ"א: סא כהן שנשא גרושה וחזר בו ועדיין לא גירשה נראה שאם מדירים אותו הנאה ממנה ומכל הנשים האסורות לו כמ"ש מר"ן בה' נשיאות כפים סי' מ"א ע"ד רבים יכול לישא את כפיו ולעלות לס"ת וראיה מהא דאמרינן בבכורות ופסקא הרמב"ם פרק ו' מהלכות ביאת מקדש הלכה ט' וז"ל כהן שהיה נושא נשים בעבירה אינו עובד עד שידירוהו ב"ד ע"ד רבים כדי שלא יהיה לו הפרה ושלא יוסיף לחטוא ועובד ויורד ומגרש. הרי דקבלה לחוד הוכשר ואינו חלל: סב מעשה בראובן שפסק נדוניא לבתו סך כו"כ בקש"מ בדל"ב ושוב מתה אמה של הבת וכפי התקנה הבת יורשת כזכר כל עוד שלא נשאת ועתה טוען המשדך שיטול הסך שקצב לו חמיו ועוד חלקה בירושת אמה. נראה בעיני שאין בדבריו ממש שכל עיקר כוונת מתקני התקנה היתה שתירש כזכרים כדי שיהיה במה להנשא שהרי בנשואה לא תקנו כלום וזו מכבר שהכין לה אביה נדוניא הוה ליה כנשאת ואין לה עם הזכרים כלום. ושוב מצאתי תשובה לראשונים ז"ל כתבו כן העתיקה החכם כמהר"ר חיים טו' ז"ל ע"ש: סג מעשה בא לפני בא' שקנה מחבירו קמח ונתנו בשק של לוקח בפני הלוקח והלוקח מסייע ושוב חזר בו הלוקח ולא היה שם דמים וגם כליו של לוקח היו ברשות מוכר דלא קנה ועם כ"ז פסקתי לחייבו מי שפרע דלא גרע מרשם כדי שיהיה לו סי' ידוע שהוא שלו כמ"ש בסי' ר"ד ס"ו אלמא כיון שביררו לעצמו קנה לענין מי שפרע כנ"ל פשוט: סד המוכר שט"ח שיש לו על אחד בפחות יכול הלוה לומר עד שלא תטרח אני אתן לך מה שיתן אחר כנה"ג בשם המבי"ט. ונראה דאם מכרו בפחות לאוהבו דינו כמ"ש מר"ן בדין מצרנות ע"ש סי' קע"ה ס"ז וכן נראה דאם מכרו וזה ידע ושתק איבד זכותו ופשוט הוא: סה מעשה בישראל שמכר לגוי כסף והגוי חשש שמא הוא מזויף והראה לישראל וא"ל אותו ישראל לחבירו שיאמר לו שהוא טוב ואמר. ושוב חזר הגוי על אותו הישראל שהראהו לו ואמר לו שהנה הוא סוגי והוצרך לפורעו כי נתאלם הגוי עליו. לכאורה נר' דהוי כנתפס על חבירו שאין חבירו חייב לשלם. [נ"ב התם לא נהנה חבירו ועי' בדברי הרב המחבר ח"מ סי' קכ"ח] אע"פ שבאמירתו נתחייב דהו"ל שלא יאמר אך כד דייקינן שפיר כיון שאמר לו שיאמר שהוא טוב הו"ל כאומר ערבני והו"ל כהא דכתב מר"ן סי' קכ"ט דאם אמר לו ערבני ועמד ופרע אפי' מעצמו חייב וכ"ש בנד"ד שבע"כ הוצרך לפרוע ומ"מ נראה דלא יפרע אלא ע"י עדים דבשבועה לא ישבע ויטול. כנ"ל וגם הגוי בדין חזר על הישראל שאמר לו שהוא טוב כדקימ"ל במראה דינר לשולחני: סו כל השבועות הצריכים נקיטת חפץ נראה שהוא מדרבנן לאיים עליו דילפינן איום זה מאברהם דשבועות אברהם היתה להבא ולא היתה צריכה נק"ח אלא ילפינן מיניה דאיום יש בנק"ח ותדע דלאו ילפותא גמרי' דהגע עצמך במי שתפס בידו המילה בזמן זה פשיטא דלא מהני דבעי' ס"ת שיש בו שמות והמילה אין בגופה קדושה אלא כמ"ש: ] סז מעשה באחד נתן עיסק' לחבירו למחצית שכר והפסיד מה שהפסיד נסתפקתי אם צריך שבועה בנק"ח על ההפסד כאלו טען נאנסו או לא ויש צדדים לכאן ולכאן וקרוב אצלי שחייב שבועה בנק"ח ונר' שכן עמא דבר. עיין סי' צ"ג ס"ד בהג"ה סח מי שהיה בידו משכון מחבירו ודחקו לפרוע לו מעותיו והשיבו תן המשכון לסרסור ונאבד ביד הסרסור. נראה דדמי למ"ש מור"ם סי' רצ"ה סכ"ו בדין שומר שמסר לשומר דאם מסרו לפני המפקיד ולא מיחה פטור וק"ו בזה שנתן לו רשות בפי' כנ"ל ולאפוקי מגדול אחד שכתב דכיון דאין מאמינו ב"ה למפקיד ליתנו בידו עדיין הוא ש"ש והביא ראיה מה' אומנים סי' ש"ו ס"ה ע"ש. ולדידי אין לזה שייכות דהתם בעודן בידו