משפטים ישרים רכט

מרן סי' קס"ח סי"ז והגם דהכא ראובן נתחייב ליתן הרבית ליד הגוי ולא ליד השליח. ולכאורה יש לדקדק מדברי מרן שאמר מותר לשליח ליקח משמע הא כשלא נתן המשכון אסור לשליח ליקח אבל היכא שנותן היש' הב' הרבית ליד הגוי שרי לאו מילתא היא דהא כתב מרן להדיא בריש הסי' הנז' וגם נתן הרבית ליד הגוי אסור. והגם דיש לחלק דשאני התם שהיו אצל ישראל הא' בהלואה דמה"ט אסור אף היכא שנתן המשכון וגם הוא סומך על הישראל הב' דשרי הכא בסי"ז התם אסור וכמו שחלק הש"ך בסי' הנז' ס"ק נ"ג מ"מ דיינינן מיהא היכא שלא נתן המשכון והוא בתורת שליחות בהיכא דנתן המשכון והוא בתורת הלואה וכי היכי דהתם אפי' יתן הרבית היש' הב' לגוי אסור ובודאי דמאי דנקט מרן בסי"ז מותר לשליח לרבותא נקטה דהיכא דנתן משכון היש' הב' והגוי סומך על המשכונות אז שרי אפי' יקח הרבית השליח אבל היכא שלא נתן המשכון אפי' מידו ליד הגוי אסור דהו"ל כההיא דלעי' סי' ק"ס סי"ד ע"ש וכן מדוקדק מל' ר"ת שהביא הב"י ריש סי' קס"ח הנז' וז"ל דכיון דבשטר שנתן המעות היה אחריות המעות עליו הו"ל לגמרי כאלו הלוה לו מעותיו עכ"ל. והוא ממש נד"ד דה"נ כיון שהגוי הלוה לשמעון ואחריות המעות על שמעון ושוב הלוה לראובן מעותיו הוא מלוה לו. וכן מדוק' מל' מר"ן הכא בסי"ז אלא א"כ אמר לו וכו' משמע דאין שום היתר אלא זה ואם איתא הול"ל דאפי' בלא סמיכות הגוי על הלוה אם השליח מוליך הרבית מותר אלא ודאי פשוט וברור דלא כ"כ מר"ן אלא לרבותא וכמ"ש וזה פשוט מאד א"צ לראיות ולאריכות ועוד לקמן נחוור הדברים בס"ד: אכן מה שיש לעיין בזה הוא אם הוי רבית קצוצה או א"ר ונ"מ היכא דפרע מהו ונר' דגם בזה הדבר פשוט דהוי ר"ק ול"מ לדעת הש"ך והטו' בסי' ק"ע דבערב שלוף דוץ הוי ר"ק כמ"ש הש"ך ס"ק ב' וכ"נ ג"כ דעת מר"ן בב"י ודבריו מוכיחים כדבריהם אלא אפי' לדעת מור"ם שסובר דגם בערב שלוף דוץ הוי א"ר הכא יודה דר"ק דשאני התם כיון דהלואה היתה ללוה אלא שזה נעשה לו ערב שלוף דוץ אבל הכא דעיקר הלואה היתה לשליח ולא ללוה כלל פשיטא דהוי ר"ק וכמ"ש מר"ן בהדיא ריש סי' קס"ח הנז'. והגם דהתם עסיק שבא ליד ישראל א' בהלואה וכמו שחלקתי כבר כתבתי דלא עדיף התם במשכון מהכא בלא משכון וק"ו הוא. ועוד הא כתב הט"ז בסי"ז הנז' עצמו משם הרשב"א דר"ק היא ע"ש בסי' כ"ב. אלא שלדעתי שגגה יצאה מלפני הרב הט"ז במה שהעתיק דברי הרשב"א וסיים הרי זה ארישא דהתירא שלא כתב הרשב"א ע"ז אלא שההיתר אינו ברור בעיניו אבל מה שהעתיק הרב כתבו הרשב"א אמ"ש מור"ם ומ"מ אסור ליקח מקצת וכו' וע"ז כתב דהוי ר"ק והמשל שנתן הרשב"א ע"ז יוכיח והדברים יוכיחו אלא דבלא"ה מוכרח הוא דגם ברישא היה מחשב הרשב"א לר"ק שהרי כתב וז"ל כי מעיקר הדין איני רואה דרך רחב להיות הנאמנים לוים מן הקהל שנמצאו עוברים משום לא תשוך והקהל משום לא תשיך וכו' הרי להדיא שלדעתו הוא ר"ק ואסור מה"ת ועם היות שפשט היתר לא פשט אלא בנאמני הקהל לא בשאר כל אדם. וכפי"ז מצאנו כמלא נקב מחט סדקית ליכנס בה ולהליץ בעד הט"ז שזהו הלשון שרצה להעתיק אלא שנשמט הקולמוס והעתיק לשון אחר שגם הוא היה צריך להרב להעתיק בס"ק כ"ג כנ"ל. וממילא מובן גם מדברי הרט"ז דחשיב לזה ר"ק וכן מוכח מדבריו סי' ק"ע סק"ב ע"ש. כל זה כתבתי לדעת הט"ז והש"ך שסוברים שדעת מור"ם דגם בערב שלוף דוץ אם כבר פרע לא מפקינן מיניה ולזה השיגו עליו מה שנר' לקוצר שכלי תורה היא וללמוד אני צריך כי לחנם עשו הרב מור"ם בעל מחלוקתם וכדבריהם דבריו וכמו שאבאר דגם מור"ם גופיה לא כ"כ אלא בערב סתם או בקבלן אבל לא בערב שלוף דוץ והצעת דברים בקיצור כך היא. והנה ב"י הביא ב' דעות לרש"י ולהרשב"א דלרש"י בע"ק אסור ולהרשב"א מותר לכתחי' ואינו אסור אלא בערב שלוף דוץ וכתב הב"י על זה וז"ל והנכון בעיני דלכתחי' מורים כדברי רש"י ובדיעבד היכא דקיימי זוזי שבקינן להו כדין הספיקות שהמוציא מחבירו עליו הראיה מבוארים דבריו דבהיכא דהיה ערב סתם או קבלן דפליגי בהו רש"י והרשב"א וכתב ע"ז ד"מ וז"ל. ולי נראה דאפי' אי לא הוי ספק אין מוציאין דלא גרע מאבק רבית: ונראה מדברי הט"ז והש"ך שמבינים דמאי דקאמר הד"מ אי לא הוי ספק הכוונה אפי' נעשה בצד האיסור הברור שהוא ערב שלוף דוץ אין מוציאין וע"ז השיגו עליו דמדברי הב"י לא משמע. ולדעתי הקלושה כי הרב ז"ל לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב אלא דר"ל דאפי' אם האמת כדעת רש"י לא הוי אלא א"ר כיון דאפשר ליקח הוא מן הלוה מותר ולא היה צריך הרב ב"י לטעם דספיקא וכתב שגם הרב ב"י לא הוצרך לזה אלא לענין שאם לא פרע לא נחייבנו לפרוע עכ"ד. מפשט דבריו מוכח להדיא דלא קאי אלא אנדון שהוצרך ב"י לומר כיון שהוא ספק לא מפקינן ממונא והיינו ערב סתם או קבלן ולזה כתב דאינו צריך לטעם זה דבלא"ה יש לומר דהוי א"ר. וכן מוכח עוד מראיה שהביא מהר"י קורקוזא והר"י קורקוזא לא איירי אלא בערב קבלן לא בשלוף דוץ שכך כתב וז"ל היכא דלא קביל עליה שלא לתבוע לערב תחלה ע"כ. משמע שזה לא קיבל עליו שיתבע לוה תחלה אלא שידו נטויה על שניהם והיינו ע"ק וכן כתב הש"ך ס"ק ב' הנז' דהר"י קורקוזא בהכי איירי ופשוט הוא. מכל הדברים האלה נראה דלעולם לא דבר מור"ם בערב שלוף דוץ וממילא מתבארים דברי ההג"ה שכתב אבל א"צ לתת לו רבית שהוא בערב סתם וכ"ש בערב ש"ד שהרי הדברים מועתקים מד"מ ובד"מ כ"כ להדיא על ערב סתם כמו שביארתי ממילא גם סוף דבריו ואם כבר פרע וכו' קאי אערב סתם או ע"ק אבל בערב שלוף דוץ גם הוא ז"ל יודה בפה מלא דר"ק. ועכ"פ לא דבר הרב כלל בערב ש"ד כמו שיראה המעיין בד"מ שהוא מקור הדברים ולא למראה עיניו נשפוט על ל' הג"ה. וכיון שכן הרי החוט המשולש הט"ז והש"ך ועילא מנהון מר"ן ומור"ם מסכימים דבערב ש"ד הוי ר"ק וא"כ כ"ש וק"ו נ"ד שלא ידע המלוה לגוי כלל כ"א לשליח דהוי ר"ק כנלע"ד: רעח שאלה ראובן נתן משכון לשמעון כדי ליטול לו מעות בעיס' מנ"י בתנאי שהיתו' קרובים לשכר או במשכו' דעכ"פ יפדה וכן עשה מהו שחייב ראובן בפרעון או לא: תשובה לכאורה היה נר' לפטור הרא' שיש לדמות זה להא דכתב מר"ן סי' קס"ט סי"ז ישראל שאמר לחבירו לוה לי מעות מגוי ברבית ונתן לו משכון ללות עליו אם אח' הגוי על משכון בלבד מותר לשליח ליקח הרבית ויתנו לגוי והכא בנד"ז יתו' ג"כ דמו לגוי וכיון שאין אחריות יתו' אלא על המש' שרי דיתו' על צד ההיתר שתיקנו להם הם כגוי. אבל כד דייקינן שפיר נר' דלא דמי ומההיא דכתב מר"ן בעצמה יש להביא ראיה להיפך שהנה דקדק מר"ן וכתב על המשכון בלבד ולא על השליח כלל מותר וביאר בב"י להדיא וז"ל ומשמע מדבריו שאם אחריות הגוי על המשכון ועל השליח אסור. ונ"ל דטעמו משום דאחריותו על השליח מדין לוה ועל