משפטים ישרים רכז

לבדם ושוב לוקחים המים בעצמם ומחזירים אותם לדוד ונותנים שם זבלים בלא חלב כי החלב שרוצים לעשות המשל השיעור שיצטרך לככר שעוה נותנים אותו מתחלה ואח"כ נותנים עליו שעוה ולפעמים מחזירים המים פעם שלישית בלא חלב וכמעשה הא' כך מעשה הב' והג' ומהמים ההם עושים מים שרופים ואמרו על צד המרבה בככר שעוה עושים חמשה עשר ליטרין של חלב. גם אמרו שעל צד המועט ככר שעוה מנוקה הלואי יצא מב' ככרים של זבל וכפי ההצעה הזו נלע"ד שהמים שרופים היוצאים מהם הם מותרים מב' פנים: הפן הא' כ' מרן בסי' צ"ח איסור שנתערב בהיתר מין בשא"מ יטעמנו גוי אם אומר שאין בו טעם חלב או שאומר שיש בו אלא שהוא פגום מותר וכו' והוא שלא ידע שסומכין עליו וכו' עכ"ל: הנה מבואר דזה שאנו תופסין בכל איסורין ס' לאו דוקא ה"ה בטעימה שרי והנה הטור בסי' הנז' הביא ד' סברות בענין זה היכא דליכא ס' ולית ביה טעמא דאיסורא ע"ע. והש"ך ז"ל בסי' הנז' ס"ק ד' הסכים שדעת הב"י ז"ל בש"ע כס' הרמב"ם ז"ל דהיכא דאיכא גוי לא איכפת לן בס' וכן כתב הפר"ח ז"ל שכן דעת הש"ע וכן בש"ע בהדיא סי' צ"ב ס"א ואם לאו מותרת אפי' בפחות מס': והנה מעכשיו נבוא לנ"ד ונאמר דודאי כל טועמיה למים שרופים הנז' או אפי' למי דבש יעידון יגידון שאין בו ריח טעם מטעם החלב ועם היות שהיה צריך גוי לטועמו נפל האמת במקרה ואדרבא ישראל נאמן ביותר ואנן סהדי דלית ביה טעמא. ואין לפקפק בזה ולומר דאנן לא בקיאינן בטעמא דזה הבל הוא דמה חכמה צריך ואמתא דבי רבי מופלגת בזקנה וטעמא קדירה. וז"ל הרשב"א ז"ל הביאו הטור וא"צ שיהיה אומן בכך אלא אפי' סתם בני אדם שכל טעם שאינו נרגש לסתם בני אדם אינו טעם עכ"ל. הרי מדברי הרב דכל אדם ירגיש ואם לא הרגיש אינו טעם דלא ניתנה תורה למלאכי השרת וא"צ לא חכמה ולא אומן. ואין לומר דישראל לא ידעי טעם חלב כמו ששמעתי אומרים שגם זה הבל דחלב וחלב הכנתא מין א' הם וטעם א' להם כמ"ש הב"י בשם האגור וז"ל חלב הלב וחלב הדקין מיקרי חלב. גם הפר"ח כתב בדברי הרמב"ם דאזיל במין במינו בתר טעמא כתב כגון שנפל חלב הכליות בחלב האליה שט' א' להם יעו"ש בסי' הנז' וא"כ אם ישראל לא טעם טעם חלב הדומה לו ויש לסמוך עליו ומה שהצריך גוי משום איסורא: ואם לחשך אדם לומר שכבר כתב מור"ם ואין נוהגים עכשיו לסמוך אגוי ומשערין הכל בס' אף אתה אמור לו כבר חלקו האחרונים ז"ל הש"ך סק"ה דדוקא אגוי אין נוהגים לסמוך אבל אטעימת ישראל סמכינן וכתב שכן פסק הב"ח ע"ע דסמכינן אטעימת ישראל אפי' אינו אומן אפי' האידנא וכן פסק הפר"ח ז"ל יעו"ע: ולענין אי מיקרי כהאי גוונא מבטל איסור לכתחלה הנה בתשו' הריב"ש סי' שמ"ט הביאו הגה סי' קכ"א והעתיקו הפר"ח סי' ס"ד כתב על מה שנוהגים להדביק הנסרים של הקנקנים של עץ בחלב כתב וז"ל ואין זה כמבטל איסור לכתחלה כיון שאין כוונתו לבטלו וליהנות מן האיסור אלא כוונתו לתקן הכלי עכ"ל. וכן הסכים הפר"ח וסיים וז"ל שכל שאין כוונתו לבטל האיסור ליהנות בו לא מיקרי מבטל וכמ"ש הב"י בשם אח' על דבש שנפלו בו נמלים שיחמם הדבש שיהיה ניתך ויסננו ואין כאן משום מבטל איסור לכתחילה שאין כוונתו אלא לתקן הדבש וסיים אלמא כל היכא דלא קא מיכוין לבטולי לאיסור אלא ממילא קא מיבטל עכ"ל ונ"ד ג"כ כן הוא שאין כוונתו בעשיית החלב לבטלו ואין כוונתו אלא לריח השעוה וממילא מיבטיל במים כיון דלית בהו טעמא כמש"ל זהו הפן הא' להתיר: הפן הב' דדבר ידוע ומפורסם דהחלב בשכר הוא נ"ט לפגם ויש להביא ראיות מהפוס' הריב"ש בתשו' וז"ל ועוד אפילו את"ל נותן טעם הוא לפגם. ומור"ם בטי"ד סי' קי"ד גבי שכר של נכרים וז"ל ואע"פ שרגילים למשוח היורות והכלים בשומן חזיר אין לחוש דהוי נ"ט לפגם עכ"ל ושומן וחלב הכל א'. גם מרן בסי' הנז' ס"ו שמן ודבש וכו' וה"ה למים חמין שלהם עכ"ל. וכתב הפר"ח וז"ל ואין לחוש משום געולי עכו"ם דשומן פוגמם מלשתות כ"כ הטו"ז ולפי"ז אם הוחמו המים אף בכלי ש"ג ב"י מותרים שהרי השומן פוגמם והש"ך השיג ע"ז דודאי השומן משביח במים וחלק הפר"ח ז"ל דודאי מים שהם לשתיה שומן פוגמם מלשתות אבל מים העומדים להניח בתבשיל או ללוש בהם השמן משביח עכ"ל: הנה מתבאר מדבריו ז"ל דדברים העומדים לשתיה השומן פוגמם כי דבר שהוא לשתיה אם יהיה בו שומן לא חזי לשתיה וכמו שכן עינינו הרואות ביין שאם יש בו מעט שמן כמו שרגילים שלא להחמיץ קצה בו הנפש עד יעבירו השמן משא"כ מידי דעומד לאכילה שהשומן משביח ויצא לנו דנ"ד דעומד לשתיה דפשיטא דפוגם וכ"ש שהוא שכר דגם הש"ך יודה: ולהדיא כתב מרן בסי' ק"ד ס"ד שמן ודבש של גוים אע"פ שהם מבושלים מותרים שהבשר פוגם השמן וכן לדבש וסיים מור"ם וז"ל בשר או חלב ביין הוי לפגם ומותר עכ"ל, והנה פשוט לכל בעל שכל שאין חלוק בין יין למים שרופים גם בהם פוגם כמ"ש מרן שבשר פוגם לדבש והרי זה פגם מתחלתו וע"ס הן כשהיה דבש הן כשחזר יין. ואין לפקפק עוד משום דמאי דקי"ל נותן טעם לפגם היינו בדיעבד אבל לכתח' לא דזה הוי דיעבד דכיון דמעיקרא לא נתכוון בנתינת החלב לבטלו ואח"כ הובא לפניו המים הו"ל דיעבד וה"ז דומה לתבשיל שנפל בו דבר הפוגמו דשרי לאוכלו ה"נ המי דבש במקום תבשיל קאי וכיון דכבר נפל בהם דבר הפוגמם שרי בדיעבד וזה ברור. וק"ו הוא מהמים שכתב מרן שהזכרנו לעיל סי' קי"ד וה"ה למים חמין שלהם ועם היות דבמים צריך להתיישב בו ממ"ש מור"ם בסי' צ"ה ס"ג בהגה יעו"ש מ"מ במידי דמיכל ואית ביה הפסד שרי אליבא דכ"ע כמ"ש הש"ך שם סקי"ד דטעם המים משום שאינם מאכל וגם במים שהוחמו לשתיה ביד גוי שרי בסי' קכ"ב ולא אסר אלא בהוחמו ללוש מ"מ בנ"ד לית דין ולית דיין דהוי דיעבד. מכל זה אני אומר שהמים שרופים ה"ה מותרים בלי פקפוק והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים וכ"ש אחר שכבר פשט המנהג בפני רבים וגדולים ואין פוצה פה: ושמעתי מצפצפים לאסור שהגדיל ההיתר מדתו של איסור ודברי הבל המה שידוע הוא שטבע המים להתרחק מן השומן וכמ"ש הריב"ש סי' שמ"ט הנסרים בחלב שהתיר מכח זה והכא כשמתערב המים עם החלב החלב לבד והמים לבד ולא קרב זה אל זה ואיך שייך כלל זה וזה פשוט: עוד שמעתי מפי מגידי אמת שהרב מהר"ר חיים אבן עטאר זלה"ה היה מתיר וידועה היתה מדתו של הרב ז"ל להחמיר עד מאד ועכ"ז התיר. גם אמרו שבס' לקט הקמח להרב מהר"י חאזיז זלה"ה התיר בזה גם הוגד לי מפי חכם א' שהיה סופר מובהק לפני הרב א"א זלה"ה והעיד לי שבאה שאלה על נד"ז ממקום אחר