משפטים ישרים רכו

בארץ המה נתנו רשות לכל ב"ד לעשות ככל אשר יראה בעיניו לתועלת היתו' והמה אשרו וקיימו דבריו ומה שעשה עשוי והן המה דברי חכמי פאס בטעמם הב' ודבריהם בזה נכונים ונכוחים הם דודאי לא דמי לדין ולא לעדות. אכן מצד אחר נר' דיודו גם המה בס"ד בנדון זה שההסכמה בטילה וזה בשנקדים ונאמר דיש להקשות דודאי סתם ב"ד הנאמר בכל מקום ג' דקי"ל אין ב"ד פחות מג' וכדמוכח במס' יבמות דכ"ה ע"ב דק"א כמ"ש מפני שהוא ב"ד ודייק בגמ' הא בתרי לא ופירש"י דב"ד הם ג' יעו"ש. וא"כ כפי"ז י"ל דמה שאמרו בתוספתא דב"ד יכולין לעשות מה שירצו היינו ג' אבל א' או ב' לא אלא הרי הם כאיניש דעלמא דלג' דוקא נתנו חכמים רשות ולא לב': ובזה יש לקיים דברי חכמי סאלי יע"א דבטלו ההסכמה מט' שאינם ג'. ומה שהשיבו עליהם דהרי קבלום עליהם אנשי העיר לכאורה אינה תשובה דמה מועיל קבלה ליתו' והרי חכמים לא נתנו רשות כ"א לג' וכ"ש לפי מה שהעלינו וכן הוא דעת חכמי פאס יע"א דנ"ד דלא דמי לדין א"כ מה יתן ומה יוסיף מה שקבלום לדין דס"ס אין להם רשות בנ"י אלא בג' או ביחיד מומחה דהוא כג' בכל מקום. והמשל בזה הרי שקבלום עליהם אנשי העיר לדון לשנים האם יוכלו להתיר נדרים ונאמר כיון שקבלום עליהם כג' גם נדרים יוכלו להתיר הא ודאי ליתא אלא כפי"ז תיקשי ממעשים בכ"י שב"ד המצויים בעיר מפקיעים כח היתו' ועושים מה שיראה בעיניהם ואפי' אינם אלא ב'. ומוכרחים אנו ליישב המנהג דגם דל' התוספתא דברשות ב"ד יעשה מה שירצה ופי' הוא ג' מ"מ כל שנתקבלו שנים לב"ד בעיר א' גם להם ניתן רשות ופי' ב"ד דנקט בתוספתא היינו הדיינים המקובלים בעיר. ובזה יתיישבו דברי ח"פ שכתבו לא בעינן שיקבלוהו סגי לכל העיר גדולים וקטנים עכ"ל ולכאורה ק' לדבריהם מהיכא תיתי דע"י קבלת אנשי העיר לדון יותן להם רשות למכור בנ"י מה ענין זה לזה דהא אין המכי' בכלל הדין וכפי"ז ניחא דכל כמה דקבלום אנשי העיר נקראים ב"ד דקתני בתוספתא ויש להם למכור בנ"י. ואחר שהעלינו דמכירת ב' שנתקבלו לב"ד הויא מכירה יש לחקור אם היה א' שנתקבל לב"ד קרוב ללוקח שלקח מהיתו' אם מכירתו מכירה דלכאורה נר' כיון דאין כאן לא דין ולא עדות אלא שהרשות נתונה בידיהם למכור לתועלת היתו' מה בכך אם ימכור לקרוב או לרחוק: אמנם כד דייקינן שפיר נר' דעם היות דאינו דין דמי לדין וזה דמידי הוא טעמא בדין שאינו דן לקרובו אלא משום דירדה תורה לסוף דעתו של אדם שדעתו קרובה אצל קרובו וכי היכי דאין אדם רואה חובה לעצמו ה"ה לקרובו והדין ישתנה במעט עיון ודעת האדם מתהפכת לרגעים כלהט החרב וע"כ לא ידין לא לזכות ולא לחובה דכיון דאינו ראוי לזכות לא יראה גם לחובה ומזה יש לומר בפשיטות דמטעם זה בעצמו גם שנתנו רשות רבותינו הקדושים לב"ד למכור לא נתנו לו רשות למכור לקרובו וטעמא רבא יש שכיון שלא נתנו לו רשות אלא כפי מה שיראה ויעיין בעין שכלו שהדבר לתועלת היתו' ולא זולת זה והמה ראו שדעת האדם קרובה אצל קרובו פשיטא שלא יתנו לו רשות דאולי יר' לו שהדבר לתועלת היתומים ולכי דייקי' שפיר נר' דאין תועלת וכללא דמילתא היא שכל דבר התלוי בעיון לא יועיל עיונו להנות קרובו ודבר מוסכם ומקובל הוא למודה על האמת זהו מה שנר' כפי הדין: אמנם כבר ידוע הוא דהמנהג בדיני ממונות הוא עיקר גדול כמ"ש הרמב"ם ז"ל ואף כנגד הדין וא"כ צריך לחפש לידע איך פשט המנהג בדבר זה והביאנו לזה מ"ש ח"פ שאף הקרוב מפקיר ומפקיע זכות היתו' ובודאי מי לנו גדול מהם בידיעת המנהגים על שורשם ובוריים כי זקנים המה ממנו לימים ושאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך ואין לנו רשות להרהר אחר מדותם: אבל המציא השואל הזה לפני ק"ע א' מכמה ת"ח ישישים וזקנים סופרים קבועים ומצויים לפני ב"ד והעידו שבעיר הזו לעולם אין הדיין הקרוב נזקק לקרובו בכל דבר שיש הנאה לקרובו הפקעה או משכונה ואם באולי היה זה היו צריכים להחתים עם הדיין הרחוק שני חכמים מהרשומים לקיים כל דבר הנה עדותם כתובה וחתומה ביד השואל באורך: וכבר ראינו שעשה הרב הגדול החותם ב' במכר זה שהיה קרוב לא' ואף שחתם הוא החתים עמו ב' ת"ח אחרים. וא"כ כפי"ז יש לנו לומר דנהרא נהרא ופשטיה ואם בעיר פאס הוקבע המנהג ההוא בכאן יש לנו לילך אחר המנהג שלנו וכ"ש שהוא קבוע ומיוסד ע"פ הדין ובודאי שגם ח"פ י"ץ לא יפסקו משפט לבני עירנו אלא כפי מה שנהגנו אף שהוא היפך מנהגם ולא כתבו מ"ש אלא לחושבם שמנהג א' לכולנו: וממילא אין לומר דבנדון זה המכר ברחוק שהרי כבר ביררנו שהמנהג הוא כשיש קרוב מצרפין ב' ת"ח אחרים עם הרחוק לקיים כל דבר וע"פ המנהג יש לנו לדון ונר' דודאי מנהג נכון הוא ומיוסד ע"פ הדין וכמ"ש א' מב"ד דהקבלה שמקבלים אנשי העיר לשנים לדון הוא שעושים הב' במקום ג' לדון את האדם בע"כ. אמנם אם רצו בע"ד שניהם לדון אצל א' דן אותם וכדאמרי' בירושלמי ר' אבהו הוה דן יחידי אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו אל תהי דן יחידי א"ל כיון דאנא יתיב ואינון באין קדמי קבלון עליהון ומנהג פשוט הוא כשירצה הנתבע יאמר לתובע לא ארד עמך לדון עד שתצרף הב"ד וכשבא לפני ב"ד יפה ירא אלדי"ם או"ל יפה אמר לך וע"כ במשכונות ובהפקעה עכ"פ צריכים שניהם שלא קבלו העיר במקום ג' אלא שניהם יחד וכשיהיה א' קרוב בטלה הקבלה כמ"ש הסמ"ע בסי' כ"ב ס"ק י"א אמ"ש מור"ם מיהו אם הם ממונין בעיר וכו' כתב הסמ"ע וז"ל אבל מ"מ אינם יכולים לדון לקרוביהם עכ"ל: הרי פשוט דהקבלה שמקבלין אנשי העיר בסתמא לדיינים אינה מועלת לדון אפי' לקרוביהם ואין לומר דהקרובים לדיין א' קבלו הרחוק דהא ליתא דמסתמא היחידים הפרטיים אין להם קבלה בפ"ע אלא קבלתם בכלל כל העיר דהיינו ב' יחד וממילא כשיתקרב א' לדיין א' בטלה הקבלה וצריכים לחזור לד"ת דג' בעינן וזה ברור מאד. ועפ"ז פשט המנהג בעיר הזאת ועל פיו יש לנו לדון וכלל מורגל בדברי חכמים נהרא נהרא ופשטיה כנלע"ד ברור: רעב שאלה על דבר המים שרופים העושים ממי דבש של שעוה שפשט המנהג זה כמה בפני חכמים גדולים להתיר ועכשיו יש רוצים לאסור מחשש חלב שמערבים עם השעוה רציתי לעמוד על הדבר ע"פ דברי הפוס' ז"ל אם יש בהם חשש איסור לכתחלה או אפי' דיעבד: תשובה תחלה צריכין אנו להציע אופן מעשיהם כפי אשר הגידו לו הבקיאים בטיב המלאכה ההיא והוא שמתחלה נותנים זבל השעוה בדוד גדול שבו מתיכים השעוה ונותנים שם חלב ומים עד שניתוך הכל והיה למים ונותנים אותו ביקב השעוה הידוע ונבדלים המים לבדם והשעוה והחלב לבדם והזבלים