משפטים ישרים רכב

נר' ליישב דע"כ לא מחלקינן בין עושה מעשה בגוף להיכא דאינו עושה אלא לגבי הזורק אבל לגבי המשבר ס"ס מנא תבירא תבר אלא שהש"ך לא כתב כן אלא שגם המשבר חייב ואחר האמת כן הוא שאם אתה פוטר הזורק שלא עשה כלום א"כ יתחייב המשבר שהוא המזיק: ומינה נמי שאין לחלק בין היכא שיש כאן זורק א' להיכא שאין כאן זורק א' כההיא דסי' שפ"ח ס"ב שהעתקנו דמה בכך ס"ס המשבר חייב דהג"ע אם נזרקה אבן מה"ש על כלי וקודם שתפול עליו בא א' ושבר הכלי פשיטא דלדעת התוס' שיתחייב וזה פשוט: מכ"ז נראה ברור דמהר"מ מריזנברק מאריה דהאי דינא שהביא מור"ם בסי' שפ"ח דמסור הנז' פליג אתוס' בסברא זו וס"ל דלא שנא בין זרק חץ לכלי לזרק הכלי דכיון דכל עיקר טעמא דאנו מחייבין בזורק כלי לחייב הא' ולפטור הב' משום דהב' מנא תבירא תבר וכמו שביאר הרמב"ם פרק ז' מהל' חובל הל' י"ב וז"ל הב' פטור שלא שיבר אלא כלי שסופו להשבר מיד בודאי ונמצא כשובר כלי שבור וכן כל כיוצא בזה פטור עכ"ל. דקדק הרמב"ם ז"ל וכתב וכן כל כיוצא בזה לומר שכל שתמצא לו טעם זה דינו כך הוא וכיון שכן מה סברא היא לחלק בין זורק כלי לזורק חץ והגם שכתבו התוס' שסברא פשוטה היא לחלק בין זל"ז וזה נראה דעת הרא"ש שהשמיט דברי התוס' הללו ולעולם הרא"ש מביא דברי התוס' והגם שכתב הש"ך בשם הנ"י בשם הרא"ש חפשנו בהרא"ש ולא נמצא דבר זה גם הטור לא הזכיר מזה דבר ואם כתבם הרא"ש רחוק הוא שהשמיט אותם הטור והוא מחפש אחר דברי הרב אביו בנרות גם מר"ן ומור"ם השמיטו זה ולא זכרוהו כלל לזה נראה שסוברים שאין חילוק וכמ"ש. וכן נר' גם מדברי הריב"ש סי' תק"ו להדיא דאינו סובר כתוס' הגם שלא הזכיר דברי התוס' מדבריו נר' ההיפך ודו"ק: אלא שעכשיו חל עליו חובת ביאור מה שהקשו התוס' ומה שהכריחם לחי' זה וז"ל בפ' כ"ה דף י"ז ע"ב ד"ה זרק כלי נר' דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וכו' דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות חצי נזק וכו' עכ"ל. דבריהם מבוארים שאם נאמר גם בזורק חץ על הכלי אזלינן בתר מעיקרא א"כ לא משכחת בצרורות חצי נזק דכל שהתיזה צרורות ושברה אח"כ הו"ל מעת שזרקה הצרורות כאלו נשבר והויא נזק מגופה ולא מכחה ומשלם נזק שלם כי היכי דמחייבינן בדרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר דאמרי' מעת שדרסה עליו הוי שבור זהו הכרח התוס': וא"כ דמהר"מ ודאזלי בשיטתיה דס"ל דלא שנא וכמ"ש גם הם יש דרך רחב לישב קושיא זו דלעולם אמרי' דאין חילוק ובכולהו אמרי' בתר מעיקרא ובחצי נזק צרורות עם היות דמעיקרא שבור היה מ"מ כיון שלא דרסה הכלי בעצמה כ"א לצרורות והצרורות הזיקו הלכה למשה מסיני שיתחייב חצי נזק משא"כ בדרסה על הכלי בעצמה כיון דאזלינן בתר מעיקרא הו"ל כאלו דרסה עליו ושברתו וזה ברור לחלק ביניהם. שו"ר שגם הסמ"ע בסי' ש"ץ ס"ה בהג"ה ס"ק י"ד שחלק כן להדיא ע"ע אלא שצ"ל שט"ס נפל בלשונו שרשם ס"ק י"ד בלשון מר"ן גבי משלם נזק שלם והיא בהגה כמבואר למעיין: כ"ז כתבתי לרווחא דמלתא אבל באמת בנ"ד אין אנו צריכין לכל זה וגם התוס' יודו דהנה טען לוי הנז' שלא מסר להאלסרי"ף אלא מחמת שכבר גילה הדבר שמעון הנז' ונמצא ששמעון גרם ללוי הנז' למסור נמצא הכל בא מכחו דאפי' לדברי התוס' היינו הא' זרק חץ בכלי וקודם לו בא אחר ושברו נמצא שהא' לא גרם כלל לשני לשבור משא"כ הכא שהא' גרם לשני למסור והוא לבדו יתחייב ונר' ששניהם פטורים דלא ברי היזיקא כ"כ שהגוים יגידו לשר: רסח נדרשתי לחוות דעתי בשטר מתנה הנז': ואמת אגיד שהרבה נשמטתי מליזקק לדין זה לסיבות רבות אלא שהשואל אלצני דחקני לא נתנני השב רוחי לא יום א' ולא יומים ולא עשרה ימים ולא ך' יום. וגם מחשש פן יתחלל ש"ש ח"ו להוציא הדבר לערכאות של גוים ב"מ אמרתי ויהי מה אחוה דעי אף אני לפני בעלי הוראה והמה ברוח מבינתם יקריבו אשר יכשר בעיניהם: ואען ואומר דלכאורה היה נר' דשטר מתנה זו בטל מההיא דכתב מר"ן סי' צ"ט ס"ט החייב לחבירו ונתן כל אשר לו לאחר להפקיע חובו לא תועיל ערמתו ויגבה ב"ח חובו אפי' היא מלוה ע"פ ע"כ. וכ"כ בסעיף שאחריו הכותב כל נכסיו לאחר ע"ש וחזקו הדבר בעלי התקנות וכתוב בתקנה של ש' הש"ר וז"ל עוד ראינו לתקן בקיעי עירנו קי ני"ב גובה מתנה קי ווירין אשר יהיו בימים ההם קי סי פיזו בערמה להבריח נכסיו מן הראוי להם הואיל וחייב לאחרים לא יחרוך רמיה צידו כמו שראינו כמה מרמות עושות בכ"י השעה צריכה לכך עכ"ל: גם הרב בעה"ט הביא תשו' הרא"ש באורך וברוחב כולם עונים ואומרים שהמתנה שהיא להבריח אינה מתנה ונ"ד ג"כ היה מקום לו' כן שכיון שראה האיש הנז' את אשתו הנשואה עמו למנהג הקהלות אין לו ממנה בן כ"א בת היא היורשת כתו' אמה רצה להפקיע אותה מהירושה ולא תירש כ"כ זה היה נר' לכאורה: אמנם כד דייקי' שפיר נר' דמתנה זו מתנה גמורה היא עם שי"ל שכוונתו היתה להבריח וזה כשנקדים ונאמר דהנה בסי' ס"ט ס"ו הנז' אחר שכתב מרן מ"ש סיים שם מור"ם בהגה וז"ל מיהו אם נר' לב"ד שלא כיוונו לערמה רק למתנה גמורה קנה המקבל אע"ג שהיה כוונתו להבריח עכ"ל: וכן מוכח ג"כ מל' התק' שכתבתי קי ווירין ב"ד קי סי פיזו בערמה להבריח (ביאור דבריו הוא שיראו ב"ד שעשה בערמה להבריח עכ"ל) משמע שהכל תלוי בראיית עיני ב"ד שאם יראה ב"ד שלא היתה כוונתו למתנה כ"א ערמה בעלמא אז לא יועיל ממילא שאם היתה כוונתו למתנה גמורה קנה אף שהיה להבריח ותדע לך שהוא כן שהתק' ההיא היא בנויה על סברת הרא"ש כמ"ש בסוף התקנה אל המקום אשר יפנה הרא"ש אחריו ילכו ודברי הרא"ש הוא דברי מר"ן וסיים בהג"ה שאם כוונתו למת"ג קנה אף שהיא להבריח. הרי שאף הרא"ש מודה שהכל תלוי בראיית עיני ב"ד ואם הב"ד רואים שלמתנה גמורה איכווין קנה. והנה אחר שביארנו זה צריכים אנו להציע אומדני דמוכחי לראות עיני הב"ד על מתנה זו אם היא ערמה או מתנה גמורה. וקודם צריכים אנו להודיע דאין עלינו חובה להביא אומדני דמוכחי דמתנה מתנה גמורה דהיינו אם נמצא דליכא אומדני דמוכחי דמתנה זו היא ערמה דאפי' אם ישאר הדבר בספק קנה המקבל וכמ"ש הב"י בשם הרשב"א שהביא מור"ם והוא קיצר בדבריו וז"ל בב"י וכתב עוד מי שנתן שטרי חובותיו לאחר וחוששין שמא אינה מתנה גמורה, אלא כדי להבריח מבע"ח אין בנו כח להוציאם מיד המקבל מתנה אא"כ נודע באמת שאינה מת"ג דמן הספק אין מוציאין מיד זה שזכה בהן אלא א"כ נודע באמת שאינה מתנה גמורה עכ"ל: ובאמת דלכאורה יש להקשות דברי הרשב"א אהדדי דכאן כתב דמספק לא מרעינן שטרא דמתנה