משפטים ישרים רכא

חז"ל אלא מניחין אותו לילך אצל אביו שישית עיניו עליו וירחם עליו כרחם אב על בנים: ועוד מצד אחר נראה שמטעם זה אין האם יכולה לעכב וזה כי הרמב"ם ז"ל הוא שחדש דין זה דבן עד שש הוא אצל אמו אפי' אביו בחיים אבל הראב"ד ז"ל חלק עליו וכתב אין הדעת סובלת שנכוף האב להפריש בנו ממנו עד שיהיה בן שש והרי הוא חייב לחנכו בתורה ובמצות בן ד' או ה' שנים ואיך יחנכנו והוא גדל בין הנשים. וכתב עליו ה"ה ולא מצאתי חיוב בבן ד' שהרי אינו חייב להכניסו למלמד פחות מבן שש. פ' לא יחפור ואולי נתכוון הרב למה שאמרו יודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו משה ואין זו קושיא שחנוך זה אפי' יהיה אצל האם יכול הוא ללמדו לפעמים להשיבו אצלו עכ"ל. ודברי ה"ה העתיק ב"ש והח"מ יעו"ש מזה נראה דאם אביו הולך לעיר אחרת גם הרמב"ם יודה לסברת הראב"ד ז"ל שהרי עיקר טעם ה"ה משום דלפעמים יוכל להושיבו אצלו לחנכו משא"כ אם הולך לעיר אחרת ולא יוכל ללמדו גם זה אין מפרישין אותו מאביו וכ"ש בנד"ז ולראיה ח"פ וקיים: רסג שאלה ישראל מכר חצר לגוי ונשאר לו בה חזקה ושוב הגוי מכרה לישראל וחזר הישראל ומכרה לגוי אם נשאר לישראל המוכר הב' שום חזקה: תשובה נראה דלא נשאר לישראל המוכר הב' שום חזקה דהא כל עיקר דין החזקה נתיסדה מדין סיקריקון וטעמא שנשאר רביע למוכר לגוי איתא בגיטין פ' הניזקין דמאן דמזבין לגוי נכי ריבעא זבין וזה כשמכר לגוי בכח האלעקי"ד שבידו לו יהי דנכי ריבעא זבין הרי לקח כל העולה לו בג' רבעי החצר שיש לו לפי האמת שהרי הגוי נתן לו דמי כל החצר שהגוי לא אסיק אדעתיה שמוכר לו כ"א שלשה רבעים לאפוקי ממי שטעה בזה וכתב שקבלה היא בידו ואם קבלה לא נקבל אחר, שלדין הש"ס והפוס' יש תשובה: רסד שאלה מי שהכין לבתו צורכי נדונייא ומת אם יכנסו החפצים לכלל חלוקה או תטלם הבת: תשובה ז"ל הריב"ש סי' קכ"ט גם הבת לא קנתה החפצים ההם אעפ"י שהיה דעת האב לתתם לה כשתנשא כיון שעדיין לא נתנם לה עכ"ל הצ"ל. וכן יראה מדברי מר"ן סי' צ"ז סכ"ו בח"מ ע"ש וכן פסק מור"ם סי' רפ"ו ס"ג בהגה וע"ש ובסמ"ע: רסה שאלה מי שהכין לו האב צורכי החופה ומת האב: תשובה נוהג הבן שבעת ימי אבילות ואח"כ מיד שבעת ימי המשתה אף שהם דברים שלא יפסדו כך נעשה מעשה ע"פ חכמים מהא דכתב מר"ן טי"ד ס"ס שמ"ב ע"ש ועיין בס"ס שצ"ב ולכאורה קשיין אהדדי למעיין בטור בס"ס שמ"ב ודו"ק: רסו שאלה מעשה בחג הפסח הביאו הגוים תרפא"ם והיה י"ט אחר השבת והביאו אותם לעיר בשבת ואמרו היודעים בטיב מקום עקירתן שקרוב לודאי אצלם שנעקרו קודם השבת יותר מג' ימים ושאל השואל אם מותרים בי"ט: תשובה מקצת מורים הורו לאיסור ואני התרתי ואכלתי מהם בי"ט מהא דכתב מר"ן סי' תקט"ו ס"ח דבר שאין במינו במחובר שהובא לישראל ביו"ט א' מותר בב' וה"ה לשבת וי"ט הסמוכים זל"ז עכ"ל. ועדיין היו מגמגמים לאסור שלא הועד עדות גמו' שנעקרו קודם השבת אלא קרוב לודאי אמרתי להם ס"ס לו יהיה שאינו אלא ספק הא כתב מרן סי' תצ"ז ס"ד ספק מוכן מותר ביו"ט ב' משום דהו"ל ספק ספיקא. והגם שכתב מרן בסי' תקט"ו אפי' ספק אם נלקטו או נצודו היום אסורין כבר ביאר הרב בב"י דהיינו ביו"ט א' ע"ש וכ"ז בזה שאמרו שקרוב לודאי וכמעט אמרו ודאי גמור הם מותרים בלי פקפוק: רסז שאלה לפנינו עמדו לדין יהודה תובע ללוי וטען יהודה שלוי מסר אותו בפני האלסרי"ף והפסידו והביא עדים ע"ז כמשו"ח בידו איך שהודה לוי הו"ג שכן היה שעל ידו בא ההפסד אך טען לוי הנז' שכבר קודם שמסר אותו להאלסרי"ף הוא כבר גלה ענין המסי' ההיא שמעון לגוי א' ממשרתי האלסרי"ף והוא מיראתו שמא משרת האלסרי"ף יגיע ענין המסירה ההיא ויבא לו איזה נזק והיה ברור בעיניו שהמשרת הנז' יגיע ענין המסירה ההיא להאלסרי"ף ולזה קדם הוא והגיד הדבר להאלסרי"ף והביא עדים ע"ז שהעידו בפי' שבפניהם אמר שמעון הנז' למשרת הנז' ענין המסי' ההיא כמשו"ח בידו אם חייב לוי או לא: תשובה הדין עם לוי שהוא פטור ומותר מהתביעה ההיא וכיוצא בזה כתב מרן סי' שפ"ח ס"ח שנים שמסרו ביחד וכו' ואם בזה אחר זה האחרון פטור וכו' ואפי' לא מסרו רק ראה השר או כותים שיגידו לשר וכו'. וביאר הסמ"ע ס"ק כ"ה או כותים שמסתמא יגידו לשר מה שעשה ראובן כגון שהכה לשמעון אף שהלך לוי והגיד לשר על ראובן פטור לוי דבלא הגדתו ודאי יודע לשר ע"י הכותים עכ"ל. (עוד ביאר בבאר הגולה דהגוים שמחים לאיד ישראל וכל שיש איד ישראל שמחים ורודפים עליו ומה גם דבנ"ד טען לוי הנז' שהיתה כוונתו להציל עצמו שבזה לא מלבד שהוא פטור אלא גם מותר כדכתב מור"ם סי' הנז' ס"ב בהג"ה היה רואה נזק בא עליו מותר להציל עצמו אעפ"י שעל ידו בא הנזק לאחר ונד"ד טען שכן הוא שנתיירא מהנזק ולזה קדם והגיד להאלסריף ולא היתה כוונתו כלל להזיק רק להציל עצמו ולא מיקרי מסור אלא במתכוין להזיק ולא להציל עצמו: אך מה שיש לדעת אם שמעון הנז' חייב בנזק הנז' שהוא מסר למשרת האלסריף או נימא דס"ס כיון שלא על ידו בא היזק כ"א על ידי לוי ולא אהנו מעשיו גם הוא יהיה פטור: אמנם נראה דיש לדמות זה למ"ש מרן סוף סי' שפ"ו הזורק כלים מראש הגג ואין תחתיהם כרים וכסתות ובעודם באויר בא אחר ושיברם הזורק חייב והמשבר פטור דחשבינן להו כשבורים משעה שזרקם עכ"ל: ונדון זה ממש כן הוא דהרי מבואר כאן דאף דלא אהנו מעשיו דהא' והב' הוא ששיברן מ"מ יתחייב מט' דחשבינן להו כשבורים וכאלו מאותה שעה נשברו ומזה נמי יש ראיה לפטור לוי הנז' דמנא תבירא תבר: ולכאורה נראה דיש כאן מקום עיון דהנה כתבו התוס' והביאם הש"ך אההיא דהזורק כלי דדוקא בזורק כלי אבל בזורק חץ או אבן לכלי וקדם אחר ושיברן הזורק פטור והמשבר חייב ונתן טעם הב"ח כיון דהוא לא עשה מעשה בגוף הכלי וסיים בש"ך שכן פסק הב"ח ומהרש"ל וא"כ לכאורה נד"ד דמיא להך שגם כאן הא' לא זרק כ"א שחוט לשונו והב' הוא ששיבר וא"כ יתהפך הדין לפטור האחרון ולחייב הא'. ולכאורה היה נר' ליישב דשאני ההיא דהזורק חץ דלא ברי היזיקא כ"כ משא"כ ההיא דמסירה. אלא שזה אינו כלום דהא עיקר טעמא דיהבי התוס' כמו שביאר הב"ח הוא משום דלא עשה מעשה בגוף הכלי משמע אפי' ברי היזיקא: אלו לא כתב הש"ך בזורק חץ שהמשבר חייב היה