משפטים ישרים כא

על טענת הפסד כדין שומרים שטוען נאנסו וכיוצא דצריך שבועה בנקיטת חפץ כדאיתא ריש סי' רצ"ו ע"ש רבי"ץ. (א"ה עיין בחלק ב' ש' דס"ט): מה גונב ממון הגוי להרדב"ז פסול מדאורייתא לעדות ומהריק"ש הכשיר משום דלא משמע להו אינשי דאסור: מו מי שהוציאו ממון ע"פ בהוירגיטאס של הערכאות פטור למהריק"ש כיון שהעדות לפניהם לאו כלום היא בדיננו: מז מי שיש לו נכסים במ"א אפ"ה יעשה סידור לבע"ח וישבע כן נראה מסי' פ"ו ס"ב: מח ג' שותפים שנשתתפו והטיל א' מהם מנה לכיס ושנים לא הטילו כלום כ"א אוקייא כפי המנהג ונאבד הממון כולו וא' מהם אין לו נכסים לפרוע ההפסד צ"ע אם יחזור על חבירו ונראה שכולם חייבים בהפסד וחלק אותו שאין לו יפרעוהו בין שניהם. וראיה מדברי הסמ"ע סי' ע"ז ס"ק י"ד בשלשה שערבו לא' וגבה המלוה מא' מהם וא' העני אותו שפרע יחזור על האחד וה"ה כאן: מט אחד דר בחצר חבירו ובא והתרה בו צא מחצרי וא"ל הרי היא לך בסך גדול וזה אמר לו שהוא מוכן לצאת ולא יצא. נראה שאינו חייב כ"א בסך שהיה שוה. כנ"ל פשוט: נ"ב טעם לסו"ד דרב דמבין ז"ל בחי' על הש"ע דנקרא פני מבין שהוכיח מהש"ע סי' קפ"ה ס"א דבשוכר כהאי גונא חייב וסיים ויש לדחות. יעקב]: נ ראובן שלח לשמעון לגבות פקדונו מעות שביד לוי וגבה אותו אח"כ בא ראובן ללוי א"ל תן לי פקדוני א"ל נתתיו לשמעון שלוחך א"ל לא נתן לי כלום האמינו ונתן לו. תבע לוי לשמעון א"ל מה שנתת לי נתתיו לראובן. פסקתי שישבע השליח שנתן לראובן והנפקד יקבל חרם שמסר לשליח וראובן מחזיר מה שבידו ללוי כן נראה מסי' קכ"ג ס"ז ע"ש ונראה דאפי' אם היה שטר ביד ראובן לא מהני כיון שמודה ששלח השליח לגבות. וכ"כ הש"ך ס"ק ל"ו: נא שותפין שהלך אחד מהם למקום אחר בעסק נא השותפות והם שותפין אפי' מציב"ד ושכר בהמה בסך מה מכיס השותפות ושוב השכיר הבהמה ההיא לאיש אחר והלך על רגליו וטוען שיטול שכירות הבהמה לעצמו כיון שאלו רכב על הבהמה הוא היה נוטל שכירותה מהאמצע ועכשיו שדחק עצמו יטול שכירותה לעצמו. וחבירו טוען כיון שאנחנו שותפין בכל עסק ואפי' מציב"ד גם שכירות הבהמה לאמצע. ונ"ל שזה תלוי במחלוקת הפוסקים בהעדפה שע"י הדחק דאשה כדאיתא במס' כתובות דס"ו והרא"ש והטור הביאו מחלוקת רבינו האי ורבינו חננאל דלר' האי אף העדפה שע"י הדחק הוא לבעל דפסיק כרבנן ולר' חננאל דפסיק כר' עקיבא הוא לאשה. וכתב שהרמב"ם ז"ל כתב סתם דחקה וכו' ע"ש משמע דלא מכריעה ליה מילתא בדעת הרמב"ם והוא לשון הש"ע סי' ש' וכיון שכן נראה שהדבר ספק ויוכל המוחזק לומר קים לי. וחפשתי באחרונים וראיתי שכתב הבי"ש בהחלקת מחוקק משם הב"ח דנוהגין שלא להוציא מיד האשה העדפה שע"י הדחק עכ"ד ונראה שכן יש לפסוק בשותפין אף שהם שותפין אפי' מציב"ד מ"מ דומה לאשה שאף שמציאתה ומעשה ידיה לבעלה מה שעשתה ע"י הדחק הוא שלה הכא נמי כל מה שעשה ע"י הדחק לעצמו וקרוב הדבר לומר שאפי' לר' האי שפוסק בהעדפה לבעל. בשותפות יודה כיון דאין מתחייבין אלא מכח תנאי אנן סהדי דלא התנו אלא בדבר ההוה ורגיל לא בריוח הבא בדרך רחוק ועל צד הדחק כנלע"ד וכן הסכימו עמי חכמי עירנו. ומ"מ נראה שטוב לפשר כיון לדעת הר"נ והרב המגיד דעת הרי"ף והרמב"ם כרבינו האי כמבואר בב"י והרב ש"ע כתב לשון הרמב"ם. ואופן הפשרה ג' חלקים וחלק רבי"ץ: נב מעשה באחד שגנב ונודע לבעל דבר וטרח ע"י ישראל להוציא שלו ולא יכול כי רצה להשבע ושוב טרח ע"י גוים והועיל. אלא שהשר אלם וכשנודע לו נטל הרבה מהנגנב והנגנב טוען שישלם לו הגנב הכל גם ההפסד. נ"ל דלא יתחייב לו כ"א בקרן שנטל דההפסד הוא גרמא בנזקין ופטור כנ"ל. ועיין בב"י סי' שפ"ח תשו' הרשב"א מסכמת לזו ע"ש: נג כלל מורגל בפי הכל שכל מקום שמביא בש"ע סברות הרבה פוס' כי"א בתרא אם היה דרך י"א וי"א. ואם הביא האחד בסתם הלכה כסתם ולדעתי נראה שכלל זה משתבר ונופל מכמה מקומות בש"ע כאשר אבאר אלא שעיקר הוא שדעת הרב ז"ל דהוי ספיקא דדינא והמוציא מחבירו עליו הראיה והסיבה שכתב הסברא הא' סתם וכתב עליה וי"א הוא לסיבה שיעתיק הרב דברי הרמב"ם ככתבם וכלשונם ושוב כותב עליו וי"א ולפעמים מעתיק לשון הטור וכותב וי"א וכוונתו להודיענו שיש חולקים בזה והוה ספק כי אין בידו להכריע. ותדע שאם כוונתו היתה שלא לחוש כלל לסברת י"א והלא מעטים הם הדינים שהם מוסכמים ורובא דרובא יש בהם מחלוקת ולמה אינו מביא סברותיהם אלא ודאי כמ"ש עיקר. ואמת ויציב שהרב בשלחנו בא לסלק המחלוקות וכל מקום שאין בידו להכריע מפאת הצדדים שהם שקולים כותב שניהם או בדרך סתם וי"א או בדרך י"א וי"א כששניהם מחודשים לא נזכרו בדברי הרמב"ם או הטור ולעולם אינו מזכיר ראשונה בסתם אלא שהיא מהרמב"ם או מהטור שהמה העמודים שעליהם נבנה הש"ע או אם הפוסק שממנו העתיק הדין כתב ראשונה בסתם ושניה בשם י"א מעתיק הרב כן. ובזה מודה אני שאם כתב הרב סתם בקצרה ויש חולקין הלכה כסתם והראיות שיעדתי הם אלו. אחת סי' פ"ב כתב י"א וי"א וסיים והכי מסתברא ומדהוצרך להכריע משמע היכא דלא הכריע הוי ספיקא ומינה נמי יפול הכלל האחר דאזלינן בתר סתמא דדינא אף שכתב אח"כ וי"א שהרי בסי' צ"ב ס"ט העתיק הדין ההוא וסתמא דדינא היא סברא שדחה כאן והי"א היא כמו שהכריע בסי' פ"ב ועיין עוד בא"ח סי' ס' ס"ד שסיים וכן הלכה וכן בסי' ס"ו ס"ד יעו"ש: נד עישור נכסי בת שנשאת בחיי אביה מממון עצמה ומת אביה אין לה עישור נכסי כי עישור נכסי תקנו אותו במקום שאומדין אותו כמה יתן זה לבתו להנשא והכל כדי שתמצא במה להנשא. וזו כיון שנשאת מאיזה מקום שיהיה מאי דהוה הוה וזה פשוט. אלא שיש מי שדימה דמיון כוזב ליתן לה עישור נכסי: נה כל שיש על מנת או מעכשיו לא בעי תנאי כפול ולא תנאי קודם למעשה ולא הן קודם ללאו ולא בדבר שאפשר לקיימו עי"ש ולא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר וכן דעת הרב אלפסי ז"ל עכ"ל הרשב"א בתשובה סי' אלף ס"ו (א"ה עי' אה"ע סי' ל"ח יעקב) ועיין סי' רמ"א סי"ב: נו אשה שנתקדשה לאחד וטעו ב"ד והתירוה בטעות שאינם קידושין ונשאת לאחר הויא לה כאנוסה ומותרת לבעלה. ומטעם זה הותרה מיכל לדוד. רשב"א אלף קפ"ט ע"ש ונ"ל דאם היות דתנן נשאת ע"פ ב"ד תצא ופטורה וכו' התם דהוה לה למידק משא"כ בדיני התורה דלא בקיאה ואי אפשר לה למידק: