משפטים ישרים כ

עם הזכרים שוה בשוה משא"כ באם ידענא אמוד דעתו וכבר הכריע הרב בהג"ה דאומדין אף היכא דמיעקרא נחלה דאורייתא עיין סי' קי"ג ס"ב: לו מעשה בא לפנינו בגט שנשלח ע"י גוי לשליח בכאן והובא שטר השליחות והיו עדי שטר השליחות הן הן עדי הגט ונתקיים בב"ד אכן לא קיימו חתימת הגט ונשאנו ונתננו בזה דאז הוי מפי כתבם לגבי עדי הגט. הסמכנו על סברת הריב"ש דבקיום לא בעי' מפיהם ולא מפי כתבם ועיין בח"מ סי' מ"ו ובאה"ע סי' קמ"ב ובב"ש ס"ז סעיף קטן י"א: לז כתב הרדב"ז הביאו מהריק"ש סי' קי"א דחוב המלך הוא קודם לכל חוב ונראה דה"ה נמי לכל הבא מכח המלך: לח ראובן היה רוצה לקנות סחורה ושמעון גם הוא רצה להוסיף עליו ולקנות בא ראובן אצל שמעון וא"ל שתוק וכשאקנה אתן לך המחצית. ואח"כ א"ל לא אתן לך כלום. שחק בו: טל שנים שותפים בגביית האלסיגא והעמידו אחד בשכירות לטרוח בעדם והם יושבים ובטלים והוא גובה ומביא להם. נראה שאין יכולים להשביע זא"ז דאין מהם טורח כדי שיורה היתר לעצמו. אך מדברי הש"ע סי' צ"ג ס"ה נראה שצריכים לישבע עי"ש א"ה עי"ל שאלה קע"ח]: מ ספק ספיקא בממון (נ"ב צ"ל קרקע] לא מהני להוציא דהמוציא מחבירו עליו הראיה דקרקע בחזקת בעליה עומדת. מהריב"ל סי' ע"ח: מא מעשה שהיה ראובן ושמעון טענו על לוי שמסר אותם בפניהם והוא כופר. והביאו ע"א כדבריהם נ"ל דהעד מצרף עם כ"א וחייב לשלם מדברי הסמ"ע סי' ל"ח ס"ק ה' ועיין שם ולא חיישינן לגומלים כמ"ש ס"ה. עיין שם: מב שנים שותפים בחצר אחד והיו עוסקים בבנינו והביא אחד כלי שלו לצורך הבנין ונגנב ותובע לחבירו שיתן לו חלקו. נראה שהדין עמו דקיימא לן שותף כיורד ברשות דמי. והכי נמי כאן כאלו ברשותו הביאו כיון שהוא לצורך הבנין וכשאול אצל הב' ואף אם נאבד בפשיעה נ"ל דחייב דהו"ל כאלו כלי של שניהם ואדעתא דהכא הביאו ועיין סי' קע"ח ס"ג: מג אשה שחייבת לפרוע לכשתתאלמן או תתגרש. יש להסתפק אם מתה אם יגבה עזבונה. וצדדי הספק לפי שכתב הרא"ש בתשובה שאין האשה יכולה לתת לאחר מותה חצי נדוניתה והדבר צריך ישוב. וכעת נ"ל פשוט דלא יגבה וראיה מדברי חז"ל עצמם שאמרו לכשתתאלמן או תתגרש ולא אמרו או תמות דהבעל יורש את אשתו אלא ודאי שאין זה כשאר ירושה: מד ראובן נתן לשמעון סך מאה אוקיות בתורת עיסקא ושותפות והתנה עמו שכל מה שירויח בין במעות אלו בין בזולתן כנהוג יתחלק לחצאין וכשם שהם בריוח כך הם בהפכו והנה שמעון טוען שהפסיד הקרן כולו שהוא סך מאה אוקיות ועוד הפסיד מאה אחרים מכיסו שהטילם לשותפות וטוען שכפי משפט חלוקתם לחצאין א"כ השטר עיסקא שיש לראובן עליו בטל ומבוטל ואין לו לפרוע כלום כי הפסידם וראובן טוען שאין לו להפסיד אלא החצי מן סך הקרן שהוא חמשים אוקיות כדקי"ל דעסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון וא"כ המלוה לא יפסיד: לבאר זה תחלה צריכין אנו לחקור מאיזה מקום התירו להתנות כן שכל מה שירויח אפי' בזולת מעות אלו שיתן לו חלקו בריוח דלכאורה נראה מלוה ופלגא פקדון וא"כ התינח אם יתן לו כ"א חצי מהריוח הוי ריוח מעותיו של חלק הפקדון אבל שיתן ממקום אחר נראה קצת איסור דהוי שכר פלגא מלוה. אבל אחר העיון נראה דליתא: וכן במרדכי פ' השואל סי' תק"כ דאם התנה שיתן לו ממציאה אינו קונה אלא בקנין ע"ש מ"ש דבקנין מיהא מהני ודומה לזה כתב מר"ן בטיו"ד סי' קע"ז סכ"ט המושיב חבירו בחנות להתעסק ויחלוקו הריוח לא יהא לוקח ומוכר דברים אחרים ממעותיו ואם עשה כן החצי הריוח לבעל החנות עכ"ל. וסיים הרא"ש בפרק איזהו נשך דקמ"ו וז"ל כאלו הלוה מעותיו לבעל החנות עכ"ל משמע שר"ל שכיון שאינו ראוי להתעסק והתעסק אנו אומרים כאלו הלוה מעותיו וחציים הוא בתורת פיקדות של בעל החנות ולהכי נוטל הריוח בעל החנות. וממילא נתישב המנהג שנוהגים להתנות בזולתן דהו"ל כאומר לו שהנני מרשה אותך להביא מעות ממקום אחר אלא שחציים אתה מלוהו לי שיחשב אצלך בתורת פקדון והריוח לעצמי וממילא שאם הפסיד ההפסד לעצמו דאנו חושבין כאלו מעיקרא נתן לו הקרן מרובה סך עד כדי כל עסק השותפות המעט הוא אם רב. וא"כ בנ"ד שנתן לו מאה אוקיות והביא המתעסק מכיסו מאה הו"ל ממש כאלו נתן בע"ה מאתים וא"כ כשהפסידם עולה לבע"ה בהפסד מאה כנלע"ד: נ"ב ומזה נ"ל באם מת המתעסק טענינן ליתמי שהפסיד יותר ע"כ כל התו' אך נראה דמספיקא לא מרעינן לשטרא דהו"ל ס"ס ספק נטל מעות אחרים ספק לא נטל כלום ואם נטל שמא לא הפסיד. רבי"ץ]: ושוב מצאתי כן בתוך פסק א' מועתק בכ"י החכם השלם הרב כמוהר"ר חיים טולידאנו זלה"ה וכמדומה שהפסק הוא להרב כמוהר"ר יעב"ץ זלה"ה וז"ל ואם מה שלקח בהקפה היה מדעת שניהם וידוע שנאבד הכל דינא הוא דבעל המעות מפסיד מנה שנתן לו והמתעסק משלם מנה מביתו וכן עזה"ד אם הוסיף על הקרן ש' בהקפה מדעת שניהם שנמצא ס"ה ת' בע"ה יפסיד מאתים דהיינו מנה שנתן לו להתעסק ומנה אחר מביתו והמתעסק ישלם ק"ק מביתו. ואם אינו מאמינו שהפסיד ואין עדים בדבר ישבע המתעסק שכדבריו כן הוא ויפסיד בע"ה חמשים מן המאה שנתן לו והמתעסק יפסיד ש' וחמשים שהרי המנה שנתן לו הוא פלגא מלוה ופלגא של מלוה היא לאחריות המתעסק הפסיד או לא הפסיד ודינא הוא שהמלוה נשבע על שטרו ונוטל. והכא לא רמי עליה דבע"ה שו"ש כלל שהרי גם המתעסק מודה שלא פרעו אלא שאומר שהפסיד ומה כחו גדול להפסידו בחלק המלוה ע"י שבועה וכו' וסיים וז"ל אכן השתא שאירע דבר זה במתעסק אף שיהיה המתעסק תפוס בקרן שנתן לו בע"ה אינו יכול לישבע שהפסיד ש' ולהפסיד בע"ה בכל המנה שנתן לו דהא פלגא דההוא מנה מלוה גובה ולעולם הוא באחריותו ואין בו כח להפסידו כ"א חצי מנה שהוא חלק הפקדון עכ"ל. הרי שהוא מסכים והולך למה שכתבנו ולאפוקי ממה שראיתי דינים היפך מזה אלא שמה שסיים שאין נאמן המתעסק בשבועה להפטר מחלק המלוה אינו נראה בעיני כלל כי אחרי שנניח שאם היה ההפסד בעדים הפסיד בע"ה כל המנה א"כ היכא שאין עדים והמתעסק אומר שהפסיד ובע"ה אומר איני יודע נ"ל דאפי' שבועה אינו צריך כ"א חר"ס ויפסיד בע"ה כל המנה. והא לא דמיא אלא למ"ש מר"ן סי' נ"ט מלוה שהוציא שטר מקויים וטוען הלוה שהוא פרוע והמלוה אומר איני יודע אינו גובה בו ע"כ. והכא נמי דכוותיה וגרע מינה. אך נראה דעכ"פ צריך שבועה בנק"ח כיון דהוא שומר שכר על חלק הפקדון א"כ צריך לישבע