משפטים ישרים רז

ובסי' צ"א ס"ה יש לדון ע"פ פנקסו של אדם שרגיל לכתוב עניניו ואפי' להוציא מיתומים קטנים היכא דיש רגלים לדבר שמה שכתוב בפנקס הוא אמת עכ"ל. מכ"ש נד"ז שהדבר אמת באין ספק שנולדה בש' תקמ"ב והויא בוגרת גמורה בזמן שעשתה הסילוק בש' תקנ"ה: ועי"ל דלו יהי אלא הדבר ספק אם היא בוגרת מ"מ הלכה רווחת דכל ספק שיש בתקנה העמידהו על ד"ת וירושת הבת במקום הזכרים היא מן התקנה דמדין תורה אין לה ירושה כלל ואחר שהדבר ספק אם היתה בוגרת וסלוקה סלוק או לא העמיד הדבר על ד"ת ואין לו ירושה כלל. ובזה ניחא גם מה שיש לשדות נרגא בטעם זה דיש לספק אותה גם שמא קטנה דאף לפי השנים היא בוגרת עכ"פ לא אמרי' אין בין נערות לבגרות אלא אחר שהביאה ב"ש ואם לא הביאה אף שהגיעה לכלל שנים היא קטנה וששה חדשים מתחילין מיום שהביאה ב"ש אחר שיהיו לה יב"ש וא"כ יש ספק בזה שמא היא קטנה מ"מ לטעם שכתבנו דהו"ל ספק תקנה כל שיש לספק בזה אחר שלפי השנים היא בוגרת וחזקה כל שיש לה יב"ש הביאה שערות כמ"ש בא"ה סי' קנ"ה סי"ט א"כ הו"ל ספק בתקנה והעמידהו על ד"ת והראיה לזה סי' קי"ח ס"ג הבעל אומר היא מתה תחלה ואח"כ הבן ויורשיה אומרים לא כי אלא הבן מת תחלה עליה להביא ראיה עכ"ל. וכתב הב"ש ס"ק י"ד בטעם ב' וז"ל גם הבעל יורש אותה אלא יורשים באים מחמת תקנה והיכא דיש ספק אוקמה אדינא עכ"ל. הרי דאע"ג דאין ספק בגוף התקנה אלא במקרה שקרה דיש צד לזכות היורשים ויש צד לזכות הבעל הוי בכלל כל ספק שיש בתקנה העמידהו על ד"ת וה"נ בנד"ז דיש צד לומר דהסילוק סילוק ויש צד לומר דהסילוק אינו סילוק אוקמיה אדינא והבנות אינם יורשים עם אחיהם הזכרים מכל הטעמים שכתבנו גם הטעם הד' של ערי המזרח נ"ל שהוא שריר וקיים: אך באמת חלוק זה שחילק הרב וכתב וז"ל ומ"ש לעיל יתומה יובן קודם שתבגור שאם היא גדולה מחילתה מחילה עכ"ל. לא עמדנו ע"ס דעת הרב ז"ל דמה חילוק בין נערה לבוגרת דאם במטלטלים מתנת הבת ומחילתה אפי' היא רק מבת שש שנים ומעלה כמפו' בסי' רל"ה ס"א דאם יודע בטיב מו"מ וכו' ואם לאו וכו' ואם בקרקע משתהיה לה י"ב והביאה ב"ש כנז' שם ובקרקע מורישה מבן ך' וחלוק זה שחילק הרב בין נערה לבוגרת לא מצאנו אותו בשיעורי חכמים אם לא שתאמר שכך תקנו ואחר שאמר כן הרב והוא א' מחכמי התקנות לו שומעין אך בנד"ז לא א"ה מתיבת אך באמת עד אך בנד"ז לא נמצא כתוב בגליון הספר של הרב המחבר סמוך לפסק ההוא ולא ידעתי מקומו איו והמעיין בדברי הרב יבין ויכיר את מקומו]: ריח שאלה נשאלתי בבתי כנסיות שלנו אם יש בהם דינא דגא"א: תשובה ידוע הוא פסק מהריב"ץ ז"ל דאין בהם גא"א דהשררה אינה נמכרת וא"כ אפי' יטול א' ישאר האחר שומר ומשמש ויטול חלקו בגדר: והנה הרב ז"ל אזיל לשיטתיה דגם בבה"כ של יחיד יש דין השררה ואנחנו פוסקים תמיד דלא כהרב ז"ל מטעם א"ז ז"ל והרב ב"ס חוט המשולש דאין דין שררה אלא בבה"כ של רבים. ומ"מ נראה לי דאין בהם דין גא"א אחר שאין עשוים לדירה רק להנאה דוקא אין בהם דין גא"א מטעם הרשב"ש ז"ל בתשו' סי' פ"א דמקום שהוא שכור ביד השותף לית ביה דינא דגא"א דטעם גא"א משום היזק ראייה ובבה"ך אין בו היזק ראייה ריט שאלה יבמה שנפלה לשני אחים ורוצה הקטן לייבם ואשתו מעכבת עליו מכח השבועה דשלא ישא א"א עליה אם יכול לייבם או לא: תשובה בדבר זה נפלה מחלוקת בין בתי דינין שלפנינו שהרב מהריב"ץ זלה"ה כתב דדוקא באח הגדול שעליו המצוה לקיים דקי"ל מצוה בגדול לייבם ולזה אין יכולה אשתו לעכב עליו אבל בקטן אם רוצה לייבם יכולה אשתו לעכב עליו עד שיתן לה גיטה וכתובתה ודייק כן מל' התק' שכתב ונפלה לו ליבום לו דייקא דהיינו לגדול עכ"ד. ובאמת שגם לענין דין מורדת ביבם מצינו חילוק בין גדול לקטן כמ"ש בסי' קס"ה ס"א דאם מרדה בגדול אע"פ שהיא רוצה באחר מקרייא מורדת ואם אין הגדול רוצה לייבם אם רוצה באחד ולא באחר לא מקרייא מורדת. ולשון הטור יש בו ט"ס וכצ"ל הואיל והיא רוצה בא' מהן והוא רוצה בה הרי לא מרדה עכ"ל. ומ"מ רבים חלקו על הרב ז"ל וס"ל דמן התק' לענין שלא יתחייב לאשתו בגט וכתו' אין לנו אלא כפשט לשון התקנה דכל הרוצה לעשות מצות יבום בין גדול בין קטן אין יכולה אשתו לעכב עליו כלל. וכן נעשה מעשה בעירנו זאת בכמה יבמים: ובנד"ז שהיבמה אינה רוצה בגדול ואמרה שתמאן אם ירצה ביבום נראה דכ"ע מודו דיכול הקטן לייבם, ואין עליו שום חיוב לאשתו. ואף שטוענת אשת הקטן כי בעלה למדה אין זה טענה דכ"ע ידעי שהיבמה לא תרצה בגדול כי לו ב' נשים וקרוב לודאי שלא תתרצה בו יתומה קטנה להיות לה צרות שנים ובודאי שאם ידחקנה ליבום שתמאן בו אחר שיש פתח לפניה ולכן דינא הוא שהקטן יוכל לייבם ואין עליו חיוב לגרש אשתו ולא ליתן לה כתובה: רכ שאלה ראובן נתחייב לדינה בתו בסך כו"כ לזמן כניסתה לחופה עם פ' אי הוי אסמכתא והחיוב בטל או לא: תשובה השטר הנז' בטל הן מצד דידעינן בודאי דאין לה קרקע וכמ"ש החכם הפוסק מדברי הסמ"ע סי' קי"ג סק"ב והוא פשוט הן מצד שהחיוב שנתחייב הוא אסמכתא גמורה שכתוב בה שנתחייב לזמן כניסתה לחופה עם פ' ואם קצב איזה זמן קבוע היינו אומרים שאין זה אסמכתא כ"א קביעות זמן אבל עכשיו שתלה בזמן כניסתה לחופה ה"ז כאומר אם נכנסה לחופה עם פ' וכ"ש שידענו כי כן שלא היה החיוב אלא קנס אם ישא פ' ועשה תחבולה לתלות החוב בזמן והלכה רווחת כל דאי לא קני וא"כ ודאי שהחיוב ההוא בטל מעיקרו: גם מצד האונס שכתב יש לבטל החיוב אלא שלא היה האונס על החיוב דהא לא אנסוה אלא שלא תנשא וגם האונס לא היה בפועל אלא מלה בעלמא ועביד איניש דגזים ולא עביד וכ"ש בדבר שא"א לעשות: גם מצד דבזה עשו ת"ה אינו נראה דתק"ה שלא יקנה אדם שום חפץ מהשוק מיראה שמא יטרפו ממנו מש"ך בבעל שחפצו הוא בשפחה לשמשו ולא ימנע ממנה שמא יטרפו הנדוניא דחפצו הוא באשתו ונדוניא ממילא אתיא ומ"מ מטעמים הא' החיוב בטל ולראיה ח"פ באלול השע"ר לפ"ק וקיים: רכא שאלה היה לו שטר חוב על שמעון ושעבד בידו הבית הידוע לו ואח"כ גרש שמעון את אשתו ונטלה בכתו' הבית הנז' כי נמצאת כתובתה קדומה לשטר של ראובן ואח"כ בא ראובן באלמות ואנס את האשה הנז' עד שזכתה לו. יורנו המורה לצדקה אם הזכייה הנז' זכייה או לא: