משפטים ישרים רו

שכ"מ. ואינו יכול למכור ולא הוזקק לדעת גדול וצ"ע. עוד ראיתי בדברי חכמי ספרו שגגה א' שכתבו להביא ראיה על ההפקעה מ"ש מור"ם בסי' רנ"ט ס"ו אם גזר המלך או ב"ד חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא או הפקר ב"ד הפקר. ואחר המחילה שגו ברואה דהיינו בעושין ב"ד תקנה כללית להבא לכל מי שיעשה כך יתן כך וכמו דינא דמלכותא שמשוה גזירתו על כל בני מלכותו אבל ליתן ממון של זה שכבר זכה בו והוא שלו ונאמר לו תן ממונך לאחרים מי זה אמר ותהי. וכבר הארכנו בזה למעלה עד שיספיק והותר: גם ראיתי אחריהם לת"ח א' וכל תורף דבריו סובב לבטל המודעה וחנם הטריח עצמו שלא זכינו לדוד המערער כלל מכח המודעה: רטו שאלה מעשה במלחמת האלפראנסס על ליגבונ"ה נדחק המלך וגזר שיעשו ניירוח בצורת מטבעות של זהב הנק' דובלון וחצי דובלון וכל מי שיקנה סחורה יתן מחצה זהב ומחצה ניירות ולבסוף כשתשקוט המלחמה כל מי שיש בידו ניירות יביאום אל המלך ויחלפם בזהב והיה נהוג אצלם שכל שיש לו ניירות וירצה להחליפם בזהב יוסיף סך מה לעשיר א' ויחליף לו הניירות בזהב. ואירע ראובן בסאלי יע"א הפקיד אצל שמעון סך מה מטבעות של זהב והלך לו ראובן לליזבווא"ה ושלח לו שמעון סחורות והוצרך ראובן למוכרם כמנהג במחצה זהב ומחצה ניירות ועבר זמן ונדחק שמעון להוצאה ושלח לשמעון כי הנה מעותי בידיך הוציאם בהוצאתך ואני אוציא הניירות שבידי וטול כנגדן מעות וכן עשה. וכשבא ראובן לסאלי לעשות חשבון עם שמעון טען שאם אטול ניירות ויטול שמעון כנגדן מעות הכל רבית כי הניירות בזול יותר מן המעות. יורנו המורה לצדקה איזה הדרך ישכון אור ושכמ"ה: תשובה קרוב לנד"ז הובאה לידינו תשובה להרב מהר"ר יעקב ן' דנאן זלה"ה שהשיב להתיר להלוות עשרים פרוטות ולפרוע לזמן עשרים כסף. והאריך לצדד היתר מצד שהפרעון במ"א ושוב צדד לאסור והעלה דיש להתיר מצד דינא דמלכותא ע"ש ומשם יש להתיר גם בנד"ז. אך להיות שקשה הדבר מאד להתיר איסור רבית החמור בטענה כל דהו דמה בכך דהוי דינא דמלכותא ס"ס בעיני ההמון הם גרועים וצריכים להוסיף עליהם תוספות מרובה כדי להחליפם בכסף. ואם אמרו דינא דמלכותא לגבי רבית כנז' ס"ס קס"ה זהו כשגזר המלך בפי' על פרעון החובות כמ"ש בש"ך ס"ק ח' אבל בזה לא שייך להתיר משום ד"ד דינא ובודאי שגם הרב ז"ל להלכה אמרה ולא למעשה דלמעשה ודאי יש להחמיר שקרוב להיות ר"ק. וכל שכן בניירות שמסופק הרבה חזרתם זהב שמא ושמא ואם המלך עשה דבר תמוה לצורך עצמו מה יועיל זה לגבי איסור רבית. וכ"ש שקרוב זה להיות גזילה דמלכותא שיעשה מהאין יש ובודאי שכל המחליף ניירות בכסף יצטרך לכסף הרבה. אך מ"מ נראה בנד"ז הדין עם ראובן ואין בזה איסור רבית כלל לא מינה ולא מקצתה דבנד"ז אין כאן הלואה כלל ולא אגר נטר כיון דמעות ראובן ביד שמעון ובשעה שנוטל ראובן מניירות שמעון זוכה שמעון במה שבידו אין זה כ"א במוכר שטרו או הלואתו או פקדונו בפחות שהוא מותר כנז' בסי' קע"ג ס"ד וסיים וכשם שיכול למוכרו לאחר בפחות כך יכול למוכרו ללוה עצמו ע"כ. והיינו אפי' מלוה ע"פ כמש"ש. ואם זה בהלואה ק"ו בפקדון שביד חבירו והוצרך לו במקום אחר שיכול לומר לו תן לי מנה שאני צריך לו וטול מאתים שיש לי בידך במקום אחר שאין כאן הלואה כלל. זהו הנ"ל בזה והיה מקום להאריך קצת אלא שאין צורך. וגם המוביל נחוץ ולראיה ע"ד אמת ח"פ וקיים: ריו שלשה דיינים שפסקו הדין לזכות ראובן וא' חייבו. יכולים הב' להטעות הג' אף בדברי שקר כדי שיסכים עמהם. יבמות דף קי"ו ע"ב: ריז שאלה יתומה בוגרת שהעניקה לה אמה נדוניא וסלקה עצמה מחלקה בקרקע אביה וזכתה הכל לאחיה בהסכמת הארוס אם הסלוק קיים א"ל: תשובה עם היות שזה כמה שנים שכתבנו בענין הסילוק ההוא כי הוא חזק והסכימו כל הב"ד י"ץ מארי אתרא מ"מ הנתבע שמע שקצת מהב"ד פקפקו בסלוק ההוא עם היות שגם המה בעומדם על האמת חזרו בהם מ"מ נכנס מורך בלבו ובקש ממנו לחזור עוד על הא' ולהשקיף על דברינו הא' אם יש מקום לרועע הדברים הא' וראינו כי כולם אמת ופשוטים אם מהטעם הא' דהסכמת ב"ד ודאי הגדול שבעיר הוא מיקרי ב"ד ומעשיו קיימים ומה גם דבעיר ההיא אין שם תקנה זו דבעינן הסכמת ב"ד ומחילת הבת לחודה תספיק ואף שכתוב בל' מחילה מל' התקנות נר' שאפי' בלשון מחי' הגם דלא שייכא מחי' בקרקע וז"ל התקנה שהיתומה שעשתה מחילה וכו' אלא שיש לדחות שאו' שעשתה מחילה היינו בל' המועיל מהני לשון מחילה ובקרקע ודאי דבעי זכיה הרי סיים בל' מתנה כאשר יראה הרואה בלשון הסילוק ובלשון המתנה ג"כ רוחא טענה דפחות מבן ך' שאינו מוכר בנכסי אביו דהא קי"ל דמתנתו מבן ך' קיימת כנז' בסי' רל"ה ע"ש. ואף שנודע שלא נתנה אלא בשביל שהעניקה לה נדוניא מ"מ סו"ס מתנה היא וגם בכל מתנה אי לאו דהו"ל הנאה מניה לא נתן וכמ"ש בסי' הנז' עצמו שאלו לא הגיע לו הנאה גדולה לא נתן והוא דבר שאינו מצוי תמיד ואמרו חכמים תתקיים מתנתו כדי שיהיו דבריו נשמעין עכ"ל. הרי דאע"ג שלא נתן אלא מחמת שהגיעה לו הנאה גדולה מקרייא מתנה דלא פלוג רבנן במתנה וכ"ש בנד"ז אמה היא שהעניקה לה נדוניא והמתנה לאחיה והו"ל מתנה גמורה: גם הסכמת הארוס מועלת לקיים מתנתה אפי' בלא הסכמת בדי"ץ כמפו' בהדיא בתקנות וכאן מלבד שהסכים גם קע"ע אחריות היתו' עד כדי ה' ולפי האמת אף שיזמין הסך ה' לא יועיל כיון שנתקיים המכר מצדו ומצד אשתו: גם מצד הבגר שנתנה אחר שבגרה מועיל ועם היות שלא נודע הדבר בעדים המציא לפנינו הנתבע הנז' בפנקס של הח' אביו ז"ל שבו פנקס לידת בניו זה אח"ז ונמצא לידת בתו פאדינה בתשרי תקמ"ב לפ"ק ואחריו פנקס ב' בניו ובודאי שיש לסמוך על פנקס האדם היכא דנכרין הדברים שהוא אמת. ואע"ג דאיתא בטא"ה סי' קס"ט באה"ט ס"ק י"ג עדים שהעידו שמצאו כתוב בספר שלהם שנולד' בת א' מהם באותו זמן ובזמן זה נולדה זאת הנערה ולפ"ז היא גדולה אינה עדות. מהריב"ל עכ"ל: ובב"י הביא תשו' הגאונים בסי' ער"ה האומר לאחיו אני בכור ומביא כתב א' שכתוב בו פ' נולד ך' לסיון אין סומכין על זכרון זמן הלידה די"ל טעה וכו' עכ"ל משמע דראית ספר אינה ראיה. ויש ללמוד מדבריו במכ"ש בנדון דידן שאין לסמוך על הספר אע"ג שאין בו ספק מ"מ נר' דיש לחלק בין כותבו לבדו בין כותבו עם בניו האחרים זה תחת זה שאינה עדות ומ"מ אומדנה גדולה עד מאד שדברי הספר אמת