משפטים ישרים רד

והנה קודם צ"ל שדברי הרשב"ץ ז"ל ברור הוא שכל הפוסקים א' ואחרונים שלא זכרו זה בלי ספק שלא יסכימו לזה ובהא דמוכר שדהו מפני רעתה כתבו כעין חילוק זה דמוכר להעתיק דירתו הו"ל כמוכר וכו' ואלו כאן בגמ' סתמו ולמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן ך' באין שום חילוק וכן הרי"ף והרמב"ם וכל הפוסקים סתמו וגם מרן ז"ל המאסף לכל המחנות סתם סתומי: ואיך יעמוד האדם לחלק בלא ראיה מדברי שום פוסק מהפוס' המפורסמים ואם מצד הטעם אדרבא יותר החששא שזכרנו רז"ל במוכר להעתיק דירתו שאז ודאי מוזיל ומזבין יותר רב ובודאי שלא סמך הרב על חלוק זה ולא עשאו אלא לסניף לפי דעתו שפסק כהרא"ש דמכיון שיהיה פקח ויודע בטיב מו"מ יוכל למכור אפי' פחות מבן ך' ולהיות שעמד לו דעת הרי"ף והרמב"ם לזה צדד לומר שאפי' לפי דעת הרי"ף יש לומר כן אבל אנחנו שהלכה רווחת בידינו כהרי"ף והרמב"ם וכמו שהסכימו כל האחרונים גם הרב ז"ל יודה שאין בחילוק זה כדאי לסמוך עליו כלל נגד דברי הגמ' והפוס' הגדולים: ועוד זה אין לו שיעור שאפי' נאמר כדברי הרב נד"ז לא קרב אליו כלל דהתם מכר כדי להעתיק דירתו משא"כ בנד"ז שלא היתה המכירה כלל ע"מ להעתיק דירתו ומשכחת לה אלו נתנו לו חצירו לא היה מעתיק דירתו ולא מכר אלא שלא מצא מי שישמע לו לדין: ועוד הרי גילה דעתו שאינו רוצה כלל במכר זה ולא קאמר הרב אלא במוכר מרצונו והוא מחפש למי ימכור וחפץ הוא במכי' משא"כ בנד"ז שלא היה רוצה כלל ואדרבא גילה דעתו שאינו רוצה למכור ואינו מוכר אלא מפני האונס: ועוד סיים הרשב"ץ ולא מכר בזול לפי מה שידעו אוהביו עכ"ל והכא המכר בזול לעיני כל העולם. באופן שדברי הרשב"ץ אינם מוסכמים כלל ואפי' לדעתו ז"ל נד"ז לא קרב אליו כלל: גם חכמי פאס ישצ"ו לא הטו אוזן לסברא זו של הרשב"ץ ולא אתו עלה אלא מכח הפקעת ב"ד דוקא וכבר כתבנו מה שיספיק די והותר שאין בהפקעה ההיא ממש ומלבד מ"ש אין בהפקעה ההיא חכם מצויין וישיש וראוי להפקיע אלא א' ועל צד המרבה ב' מלבד שאינם כלל מבני עירם להפקיע נכסיהם: עוד ראיתי לחכם א' חמיו של כהר"ש טולידאנו הנתבע ועם היות שהחכם הנז' פסול לדון לחתנו והוא קרוב ונתרחק שעשה מעשה רחוק ומן הראוי לו למנוע עצמו ולהתיצב מנגד ואיסורא עבד בזה כמ"ש בגמ' לא לדון וכו'. והביאו מרן ז"ל בסי' ז' ס"ז אסור לאדם לדון למי שהוא אוהבו ולא רעו אשר כנפשו מחשש שמא יר' לו כ"א זכות כמו בנד"ז שמעולם לא זכר לו שום צד חיוב ה' יכפר בעד: מ"מ אחר שדחק עצמו ונכנס לטעון בעד חתנו נראה מה ידבר. והנה בפעם הזאת הב' ראיתי שחדש מה שחדש ואבואה על ס' דבריו תחילה עשה הצעה שהיא היתה תובעתו והוא היה תובעה וכ"כ ג"כ שטר הפשרה שנעשית בכ"י כי הוא היה סופר כל השטרות ונותן לעדים לחתום להיות שהיה קרוב לא היה חותם והוא ג"כ כתב שטר ההפקעה הכל בלשונו והביאו למר אחי זלה"ה וחתם עליו ולי אנכי הצעיר ג"כ וחתמתי והכל היה באונסו הזמן הרע והעדים לא ידעו מזה כלום רק לא היה חסר אלא טיוטא בעלמא היה קרוב לחתום בלא השגחה בלשון השטר ואיך יתכן שתהיה תובעתו וכמה תתבענו כי כתובתה היתה מסך עצום לערך שנים ושלשים מאות מתקאלים והיא כדת. ואלו היה בידה השטר כתו' היתה נוטלת הכל מגדיש ועד קמה אלא כיון שלא היה בידה שטר הכתובה לא תטול כ"א מה שתפסה והיא גם היא אחותו של רשטו' לא נמצא שטר כתובה בידה מן הדין אין לה כלום והמדברים בעדה אומרים כי נאבד בשללי העיר ומי ישמע להם לדבר הזה ויורשים יטענו כי נפרע או נמחל: ויש מסתבכין בל' הג"ה ס"ס מ"א בח"מ עיר שכבשוה כרכום וכו' בחזקת אבודים וכותבין לו שטר אחר ואפי' הלוה עומד אין משגיחין בו עכ"ל ועלה על רוחם לאמר דחשבינן לשטר כאלו לא נאבד וכותבין לו שטר אחר אפי' הלוה טוען פרוע וזה שיבוש גמור דאיך יתכן בעולם שמי שהיו שטרותיו וכו' ולוה טעון פרוע שצריך לפרוע ב' והלא בתחי' הסעיף כתב מי שהיה לו שטר ונאבד שישבע הלוה היסת ונפטר: גם מ"ש הלוה עומד ומוחה היל"ל והלוה אומר פרוע אלא הדבר ברור דהלוה אזיל ומודה שלא פרע. אלא שמוחה מלכתוב שטר שמא לא איבד השטר ולמחר יוציא עליו ב' שטרות והוא מעין מ"ש בס"ג מי שהיה לו שטר ואבד דהיינו דהלוה מודה שעדיין לא פרע אלא שאין רוצה שיהיו עליו ב' שטרות ולזה קאמר דמסתמא בחזקת אבודים והו"ל כיש עדים שנאבדה ולזה כותבין אפי' הלוה עומד ומוחה שלא יכתבו לו שטר שמא לא נאבד אין משגיחין עליו והיינו נמי מ"ש בטא"ה סי' ס"ו ס"ג בהג"ה עיר שכבשוה כרכום צריכים לחדש להם כתובותיהם אע"פ שיש לומר שמא ימצאו כתובותיהם ויהיו עליו ב' כתובות וכ"כ הח"מ ס"ק ט"ו שהדין הזה שבח"מ סי' מ"א משמע דבכולהו אין כאן כלל חשש פרעון אלא מחשש שמא ימצאו אח"כ כתובותיהן אבל היכא דאיכא חשש פרעון אין חילוק בין כרכום ללא כרכום דכרכום מועיל לשמא ימצאו אח"כ כתובותיהן אבל לחשש פרעון כבר כתב בסי' ק' ס"ו אלמנה אם אין שטר כתובתה בידה אינה גובה אפי' עיקר כתו' וכתב הח"מ ס"ק ל' דבאל' שאנו טוענים ליורשים שמא פרע לך או מחל או אתפסה צררי עכ"ל ואע"ג דטענת מחילה א"צ לישבע אלא מדין גלגול היינו כשהכתו' לפנינו אבל אם אין הכתובה לפנינו אינה גובה כלום וכתב בח"מ ס"ק ל"ה ומרן לעיל סי' ס"ה סי' משמע באבדה כתובתה גובה כתובתה שם מיירי בידוע שלא פרע מפורש הדבר כמו שכתבנו. באופן שמ"ש החכם נר"ו נראה שהוא תובעה והוא תובעתו וחזק תביעתה מתביעתו שהיא היתה תובעתם בעדים וראיה והוא היה משיב דברים בלא ראיה ובלא עדים עכ"ל. ובאמת שהיה צריך האדם להתרחק מלכתוב אפי' שטר למאן דרחים ליה והוא כנפשו כי גורם לעדים לחתום על מה שלא שמעו ולא ידעו ולא ראו ולא היה ולא נברא וקל בעיניו מפאת שאינו חותם ומה נעשה כי יקום אל האם יוכל לומר אני לא חתמתי ה' יכפר בעד. באופן שמ"ש זה בשטר הפשרה ובפסק לא היו דברים מעולם שמעולם לא היתה לה תביעה עליו ושקר מפורסם שאם היתה תובעתו למה בזבז ממון רב לפייסו ולפתותו שימחול לה באופן שאין לה שום תביעה מהנכסים ואדרבא כל מה שנטלה צריכה להחזיר אלא שכבר נלב"ע: ונחזור לדברי החכם במה שחדש והוא לענין הספק שנפל לנו לגבי חלק דוד אם היה בן ך' וכתבנו בפסק הא' דכל ספק שנופל בשני המוכר המע"ה והבאנו ראיות לזה. ועכשיו הביא החכם נר"ו תשו' הרשב"א שהביא ב"י סי' רל"ה וז"ל מי צריך להביא ראיה המוכר או הלוקח. תשובה שורת הדין נותנת כל שנתקיים שטר המקח הלוקח נאמן לפי שאין העדים רשאים לתתום על שטר ממכרו עד שיהיה בן כ' לפי' כשחתמו חזקה נתברר להם שהוא בן ך' אלא שאני מפקפק