משפטים ישרים ר

ומ"ש החכם כהרב"ט נר"ו כיון שמעיד החכם שאחר כך חזרו לבלאדאת בין שניהם הוה ליה כמעיד שנפרע והרי דוד נאמן כשני עדים כשרים עד כאן אין דמיונו צודק לפי משנ"ת שאין אנו צריכים לעדות העד בחזרת השדות כי הוא גלוי ומפו' לעין כל וגם המלוה מודה בזה ואינו יכול להכחיש ונמצאת עיקר ערות החכם הנז' אינה צריכה אלא במה שמעיד שהחוב היה מפאת למכארזא שהיא בעיקר ההלואה ולית בה עקירה לשטר ובזה לא שייך נאמנות כיון שהחכם העד מפרש דבריו שהיתה בשעת החיוב שעליו האמינו וזה פשוט לית ביה ספיקא כלל: ואפי' לפי מה שחזר החכם הנז' לבאר טענת התובע שטען לפניו שהוא מכחיש עדות החכם העד מראשה לסופה שלא היתה ההלואה מפאת למכארזא וגם לא היתה להם מכארזא בשדות כל עיקר וא"כ לא היה מציאות פרעון למלוה זו מפאת חזרת השדות אלא ע"פ דברי העד שאומר שהיתה להם מכארזא והוחזרה לאמצע אבל מצד החזרה דקחזינן שמשתמשים בהם שניהם וחולקים פירותיהם אין ראיה לפרעון השטר שהרי המלוה מכחיש ואומר שלא היתה מכארזא וכך היו שותפים בהם מתחלה וע"ס וכיון שהעד בעדותו הוא שמחזיר החזרה פרעון א"כ הוי כמעיד שנפרע שלגבי דידיה הוי כאינש דעלמא שאינו נאמן כיון שהאמין הלוה למלוה כ"כ ע"כ: אבל כד דייקי' שפיר מסתבר יותר למימר שהחכם נר"ו עיקר עדותו אינה אלא ע"מ שהיה בשעת הלואה והוא שהחוב היה מפאת למכרזא ושהיתה להם מכארזא בשדות שהוא נאמן בזה שהוא מעיקר ההלואה ואינו עוקר בזה לשטר ובזה אינו מעיד על הפרעון אלא ע"מ למכארזא ומה שנתהווה ממנה שהיא המלוה וזה מה שאנו צריכים לקלוט מעדות החכם נר"ו שהוא עיקר העדות שהוא בא להעיד שהוא נאמן בה ומה שאומר שחזרה למכארזא לאמצע השות' אין אנו צריכים לעדותו בזה יען שזה אנו רואים בחוש הראות שחזרו לבלאדא"ת לשות' וחולקים בהם שניהם וגם המלוה מודה בזה וא"א לו להכחיש שאינם עתה בשות' שניהם ואע"פ שמעדות החכם הנז' שאומר שהמלוה מפאת למכארזא שהיתה להם אנו למדים לחזרת השות' של עתה שהיא פרעון אבל בלא עדותו אין זה פרעון מה שחולקים פירות השדות דבר זה ממילא קאתי ואין זה עיקר העדות אלא שמפרש עיקר ההלואה שהיתה מצד למכארזא וכאלו כתוב בשטר כן בפי' דממילא כשאנו רואים והוא ג"כ מודה שהוחזרו לשו' ודאי דהוי הודאת פרעון ולא העד מעיד על הפרעון וכיון שאין אנו צריכים לעדותו בחזרה שהיא פרעון נמצא שאינו מעיד אלא בעיקר המלוה שנאמן לפרש דבריו מהיכן היתה: ובר מן דין יש ביד הלוה ק"ע משע"כ שיודעים נאמנה שהשדות של אותה הנז' בשטר הנז' אחר שיצא מימון בחלק דוד חזרו בהם ועשו שלום ביניהם וחזרו לשות' לחלוק אותם ביניהם כמ"ש החכמים י"ץ דלפ"ז לא נצטרך לעדות החכם העד אלא ע"מ שמעיד שהשטר היה מפאת למכארזא שהעידו עליה העדים שהיתה במציאות ואח"כ חזרו לשו' כשעשו שלום ביניהם ובזה אין העד מעיד על הפרעון אלא על המלוה מצד מה היתה וגם העדים אינם מעידים על הפרעון שאינם יודעים לא מהלואה ולא מפרעונה ואינם מעידים אלא שיצא מימון בחלק דוד ואח"כ חזרו לשו' כשעשו שלום ביניהם שנאמנים בעדותם ודאי ואינו יכול להכחישם אלא שמתוך טענת המלוה אנו מוציאים הודאתו שמודה שהשטר פרוע כיון שטוען שלא היתה מציאות למכארזא הרי הוא כמודה שלא היתה החזרה מפאת דבר אחר כדין האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי וכיון שעדים מעידים שהיתה למכארזא והוחזרה והחכם הנז' מעדי השטר מעיד הוא שהחוב היה מפאת למכארזא ממילא ידעי' שהחזרה של השדות היה פרעון השטר דאין לנו לתלות החזרה אלא בפרעון לפי מה שמכחיש בה שלא היתה כל עיקר וה"ז כמודה בה שהיא פרעון וכנז"ל לא העדים מעידים על הפרעון ולא החכם שאינם נאמנים בפרעון כיון שהאמינו בשע"כ אלא ע"פ הודאתו שאין הנא' מהני לגבי הודאה. ועי"ל כמ"ש לעיל שאין העדים מעידים אלא על האלמכארזא שהיתה במציאות ושהחוב היה מפאת למאכארזא אבל על החזרה אין אנו צריכים לעדותם שהרי היא נגלית לחוש העין והמלוה מודה בה ואינו יכול לומר שמפאת איזה מלוה חזרה לו או שפרע לו דמיה דמסתמא בפרעון אותו השטר נטלה והכי אורחא דמילתא כיון שהחוב היה מדמיה: גם הטענה שטוען מימון שאם השטר אמת למה לא עכב הבהמות שהיה תפוס בהם משלו כמו שיש בידו ק"ע מזה במקצת החוב היא טענה ונשמעת ומועלת מה"ד כדמוכח ממ"ש מור"ם בהג"ה סי' פ"ה ס"ג וז"ל ראובן תבע משמעון לשלם לו [פי' חוב בשטר. הש"ך ז"ל] והשיב לו שמעון הלא אתה פרעת לי זה השבוע ולמה לא עכבת בחובך וראובן אומר האמנתיך נאמן במגו דיכול לו' לא פרעתיך או עדיין לא הגיע זמני או שתפרעני עכ"ל: מבואר מכאן דדוקא מטעם מגו הוא דנאמן אבל כי לית ליה מגו וכגון שפרעו בעדים וידוע שכבר הגיע זמנו כנד"ד שהחזיר לו הבהמות בעדים כמ"ש בק"ע וכבר הגיע זמן שטרא דלית ליה מגו אינו נאמן לו' האמנתיך וטענת הלוה שטוען אם אמת השטר למה לא עכבת במקצת חובך היא טענה אלימתא להכריע השטר. וכ"כ הרב כנה"ג בהגה"ט סי' הנז' אות יו"ד וז"ל וה"ה אם שמעון נתן נכסים לראובן דרך קאמבי"ו שימכרם וכו' שיפ' מהם והשאר שיותר מהנכסים ההם יתן ביד פקודו של שמעון וכן עשה ראובן וכו' והשאר נתן ביד פקידו של שמעון ונתברר הדבר ע"פ עדים שיכול שמעון לו' אלו הייתי חייב לך למה מסרת שארית הנכסים ביד פקיד שלי ולא נתפרעת. ח"ב סי' ע"ג. וכיוצא בזה כתב מהראד"ב בתשו' ב"י סי' כ"ה עכ"ל: גם מצד האומדנות המוכיחות לחכמים ישצ"ו נראה שזה אומדנות חזקות דמרען ביהון לשטרא שאין לב"ד להזדקק לו ויש להם להסתלק מידינו כמ"ש בח"מ סי' ט"ו בדין מרומה ומה שהליצו חכמי פאס יצ"ו בעד המלוה שהיה ירא לנפשו להוציא השטר זה ז' שנים מפני שהיה שותפו וחשש שמא יבקש עלילות ותחבולות לכפור מה שתחת ידו ועוד כיון שהיו שותפין ונוחים זל"ז ומקרבא דעתייהו להדדי אין דרך להקפיד כהמתנת השטר זל"ז עכ"ל. אין זה מספיק לפי מה שטוען שהלוה לו הלואת חו"ח והלואה גדולה כזאת אין דרך להמתין עליה זמן גדול אפי' לשותף גם אין דרך השותף וגם אין דרך שיעשה חבירו טובה גדולה כזאת לבקש עלילות לכפור אם ישאל ממנו פרעון ההלואה. ועוד דלמה ילוה לו אותו סך והוא שותף שאם הוא להרויח לשותפות לא הי"ל לזוקפו עליו במלוה אלא לכתוב הכל בשטר השות' שהכניס לכיס השו' הסך ההוא ואם לצורך הלוה לפרנסת ב"ב או אם שיצטרך הכל בפעם א' מלבד חלקו בריוח השו' ובודאי מצד האומדנא מורה שלא היתה ההלואה אלא מפאת למכארזא בפרט במ"ש החכמים יש"ץ שממהות התובע לא נסה באלה להלות סך גדול הלואת חו"ח ולא יזכור המלוה ההוא כל משך הזמן ההוא אע"פ