משפטים ישרים יט

בהם מה שירצה ומכ"ש אם מוכרו לאחר דאין צריך קנין האשה ובמ"א הארכתי: כט מעשה בא לידי באחד שהוציא שט"ח על חבירו וטען חבירו שהשטר הביאו המורשה שלו ופרע ממנו מה שפרע והוא אומר שאמת כן היה שהשטר נתנו למורשה אך המורשה החזיר לו השטר וא"ל שלא גבה כלום. לכאורה היה נראה לי לדמות זה למ"ש מר"ן סי' נ"ט מלוה שהוציא שטר וכו' ולוה אומר פרוע והמלוה אומר איני יודע אינו גובה בו. ושוב הוקשה לי ממ"ש מר"ן סי' ק"ח דביורשין המוציאין שטר והלוה אומר פרוע והיורשים אומרים אין אנו יודעין שישלם אחר שישבעו היורשין שלא פקדנו אבא וכשניישב הב' דינין יצא הדין. והוא דנראה דדוקא המלוה דהו"ל לידע כשאומר איני יודע היא טענה גרועה ואיתרע שטרא אף דיכול לטעון שטרך בידי מאי בעי מ"מ כשאומר בפיו שהוא מסופק שמא נפרע פקע כח השטר משא"כ ביורשים דלא הוה להו למידע שלא על ידם היה הפרעון אז טענת שטרך בידי היא טענה אלימת' ולא מרעינן לשטרא. וא"כ בנ"ד נראה דדמי ליורשין שלא על ידם היה הפרעון ולכן נראה דנשבע שלא א"ל להמורשה שגבה וגובה. ואם יש נאמנות בשטרו אינו צריך לישבע בדין היורשין. ועכ"פ מינייהו שזה אפי' לא האמין כ"כ הוא נאמן שהרי האמינו לו כנ"ל: שוב מעשה בא לידי קרוב לזה ראובן נתן שטר למורשה שלו לגבותו והלך המורשה ונתפשר עם הלוה בסך מה ונתן לו השטר המורשה טען ראובן שלא ברשותי עשה מה שעשה כ"א שלא בידיעתי בתורת גניבה עשה מה שעשה ואיני מאמינך שנתת לו ג"כ ואת"ל שנתת לו ידעת שבתורת גניבה עשה מה שעשה והלוה טוען לא כי אלא קניתי ממנו בחזקת שברשותך עשה צ"ע. ונראה לכאורה דאין על הלוה אלא חר"ס שכן הוא ותול"מ וצ"ע כעת: (צ"ע אם הרשאה ביד הלוה אפי' חרם אין צריך ואם לאו אתן לההיא דסי' ס"ו סעיף י"א: ל ראובן משכיר ביתו של שמעון ונתן לו שמעון שוכר את לוי ונקש"מ לוי בשכי' המשכיר כימ"ה ועמד שמעון ומכר את הבית לגוים באופן שנשתקע ביד הגוי והנה ראובן תובע לשוכר שיפרע לו השכירות ההיא השיב לוי הבית כבר נשתקע ביד הגוי פנה לי הבית ואני אתן שכירותו וראובן טוען כבר נתחייבת לי בשכירות הבית ה"ס ה"פ נראה דאין בדבריו ממש וטענת לוי טענה דלא נתחייב לו אלא כשיוכל לדור בבית משא"כ השתא דהרביץ לו ארי בבית דדמי לנפל או נשרף וזה פשוט. אלא ששמעתי באומרים לחייב השוכר מכח שכתוב בשטר ה"ס ה"פ ואמרינן דהאי לישנא לא היה צריך לכתוב דכך הוא הדין אלא שכתבו לטפויי כה"ג. ואין זה כלום דכל כי האי אינו אלא לשופרא דשטרי. ואף דלפעמים אמרינן דכל לישני יתירי לטפויי כבר חילק הר"נ ז"ל בחידושיו הביאו הרדב"ז ח"א סי' פ"ז וז"ל כי אמרינן לישנא יתירא לשופרא דשטרא ה"מ גבי לוקח דאתי לאפוקי מחזקת מוכר אע"ג דלא צריך לפרושי קא מפרש בהדיא לפי שהוא חושש דאפילו יסתפקו בדבר יעמידו בחזקת מוכר וחייש לב"ד דלא גמירי. אבל מוכר שהוא מוחזק למאי חייש הרי אין הדבר מצוי שיהיו ב"ד טועין שיוציאו הדבר מחזקתו שלא כדין וכו'. וזהו כלל גדול בדינין הללו דכל לישנא יתירא דא"ל מוכר דלא צריך לטפויי קאתי אבל כי א"ל לוקח לשופרא דשטרא איכוין עכ"ל, מינה משמע לנ"ד דכתב ליה משכיר שהוא המוציא מחבירו השוכר לא אמרינן דאתא לטפויי אלא שחשש פן ב"ד יסתפקו ויעמידו הממון בחזקת השוכר הוצרך לכתוב ולשופרא איכוין ולא לטפויי דהרי המשכיר במקום הלוקח והשוכר במקום המוכר לגבי המעות דלגבי הקרקע בהפך מ"מ זיל בתר טעמא ודו"ק: לא אפוטרופס לדיקנני לא מוקמינן ואם העמידוהו ב"ד מה שעשה עשוי רדב"ז בתשו' ח"א סי' קע"ג: לב נסתפקתי באיש נואף באשת רעהו והיא ישינה ולא הרגישה כלל והיא היתה מרוצה לו קודם שישנה אם תיאסר או לאו את"ל לא אם ישנה אדעתא דהכי לבא עליה בעת שינתה כדי שתהיה כאנוסה וצ"ע (עי' באה"ט א"ה סי' י"א סקי"ח) ונ"ל לפשוט זה מהא דאמרינן במגילה באסתר כשהלכה אצל אחשורוש לבקש על ישראל א"ל וכאשר אבדתי אבדתי ודרשו אבדתי ממך עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון ע"כ ושם על הביאה ודאי אסתר אנוסה שלא היה רצונה כלל בביאתו ושכיבתו אלא שבעל כרחה מוכרחת להשמע לו אלא שאפ"ה נקרא ברצון כיון שהיא הלכה אליו מעיקרא וגרמה ברצונה שיבא האונס אח"כ ומזה יש ללמוד לנד"ז כיון שברצונה גרמה לאונס שיבא מיקרייא כרצון ואסורה כנלע"ד. ועיין א"ה סי' ז' סי"א בהג"ה ומ"ש שם ודו"ק: א"ה נראה דלא דמי לענין אסתר דהתם בשעת מעשה היתה מורגשת וניהנית והו"ל כרצון משא"כ בישנה] נראה דאסתר ח"ו שהיתה נהנית ומה בכך אם מרגשת אלא טעם האיסור כמ"ש הרב ז"ל: נ"ב לא הבנתי האיך אפשר שלא תהנה שעכ"פ נהנית היא. אלא שמ"מ נראה דלאו הנאה היא לגבי דידה עם אותו רשע כאומרם ז"ל גבי יעל ששבעה בעילות נבעלה לאותו רשע מדכתיב בין רגליה וכו' והקשו בגמרא והא קא מתהניא מעבירה ותירצו טובה של רשעים רעה היא אצל הצדיקים. ופירש"י ששונאים הרשעים ונפש צדיק קצה בהנאתן הילכך לאו הנאה היא וכן י"ל גבי אסתר ג"כ. יצב"ץ לג ראובן נתחייב לשמעון סך מאה מתקאלים בשטר על סמך שיתן לו סחורה ונתן לו כת"י על זה ואח"כ אמר שמעון שנתן לו הכל וראובן טוען שעדיין לא נתן לו כלום פשוט בש"ך סי' פ"ב סי"ב יעו"ש שהביא ראיה מש"ס פ"ג דהשטר חזק יעו"ש: לד אחד נשא אשה והתנה עמה שלא תטול לא היא ולא יורשיה מנכסיו כ"א סך קצוב ותסתלק ומתה תחתיו ורצה לטעון שצורכי קבורה יהיה מחלק היורשים כיון שאינו יורש אותה והוא שיבוש גדול דאפי' לא ירש כלל צריך לקוברה כמבואר בסי' כ"ט ובסי' נ"ה וכתב ב"ש בשם מהרי"ל דאפי' נשאה ערומה כיון שראוי לירש ועוד בלא"ה הקצבה שעשה עמה היא במקום החלוקה של תקנת קאסטילי"א וכי היכי דלפי התקנה הקבורה מהאמצע כן הוא בקצבה. ותדע שהרי בחלוקה תקינו שתגבה מה שתגבה נגד נדוניתה וכתובתה והכל והרי אינו יורש כלום ועכ"ז נותן החצי מחלקו וה"נ בקצבה והטעם משום דלפעמים הוא יורש שהכניסה לו הרבה ונוטל הוא החצי] ולא פליגי רבנן וה"נ בזה כנ"ל וק"ל: לה לפי התקנה שהבת חולקת עם הזכרים שוה בשוה נ"ל שאם אמדנו דעת האב שיתן לבתו לנדוניתה יותר מהעולה לה בירושתה עם אחיה נותנין לה כפי אומד דעתו אף אם הוא יותר מחלקה דחכמי התקנה לא באו לגרוע כחה מהראוי לה מ"ה וליפות כחה באו וראיה לזה מתשובת הרבנים שהשיבו במי שמתה אמה וירשה עם אחיה ושוב מת אביה שהגם שחכמי התקנה תקנו שלא תירש כ"א פ"א לבד מ"מ כתבו הרבנים שאחריהם שלא באו לגרוע כחה ממה שראוי לה מ"ה כן אני אומר בזה שלא באו לגרוע כחה ודוקא בנוטלת עישור נכסי כגון שלא ידענא לאמד