משפטים ישרים קצה

למרדכי בכל גניבתו ולשם טוב מה שחסר מגניבתו ואז עשו להם תברייא ועוד נתנו סך עצום קנס לשר ובודאי דחיוב זה מתנה היא שכל המחייב עצמו בדבר שאינו חייב מתנה היא והלכה רווחת דמתנה ומחילה אונס או ג"ד בחדא מהם סגי לבטלה ואין לך אונס גדול כזה שהוא מפורסם בכל העיר ועל צד המרבה נחייב אותם שבועה שלא קנו יותר ממה שהראו ובכלל שלא היתה ידם במעל ללמד לגוים לגנוב וכל זה פשוט כי החיוב ההוא בטל ואין על מכלוף ושלם הנז' שום חיוב מפאת החפצים שחסרו מהגניבה ואין עליהם אלא שבועה שלא קנו יותר ממה שהמציאו ויכללו בשבועתם שלא היתה ידם במעל לשסות בהם הגנבים: ומה שצריך לחקור הוא בדמים שבהם קנה סובראדו אם מחויבים ליתנם לסובראדו או לא כי הוא אמר שקנה אותם בסך תשעים מתקאלים ומהבהלה ומפחד השררה נתן החפצים לנגנב בלא דמים ולא עוד אלא שנתחייב בשאר החפצים שלא נמצאו אצלו. ולכאורה נר' שהבעלים. נוטלים חפציהם בלא דמים והלוקח יאבד מעותיו וכמ"ש בסי' שנ"ו ס"ב דאם לקח מגנב מפורסם מחזיר לבעלים דמים דלא עשו תקנת השוק בלוקח מגנב מפורסם ונדון זה גנב מפורסם הוא ואפי' את"ל שאינו מפורסם הלוקח יודע שהדבר שמוכר לו הוא גנוב ועדיף מגנב מפורסם כמ"ש בהג"ה בס"ב וא"כ הלוקח צריך להחזיר ואבדו מעותיו אך טען סובראדו כי הלקיחה שלקח החפצים מהגנב כונתו לטובה להציל לנגנבים להיות שחשדוהו וחפשו ביתו ברשות ב"ד ואמר אולי ינקה ע"י שיקנה החפצים בזול ויחזירם לבעלים וכן עשה שקנה מה שקנה לרביע מדמיהם והיה מוכן להביאם ליד ב"ד או ליד הנגיד אלא שנטרפה לו השעה שתכף הוליכוהו לשררה והתפיסוהו ביד השררה: ובזה נר' שטענתו טענה וכמ"ש מור"ם בסי' הנז' ואם אמר הלוקח לטובה נתכוונתי נאמן וצריך להחזיר לו מעותיו אפי' בגנב מפורסם לכ"ע וכתב הש"ך סק"ח שכ"כ התוס' וא"ת בלא תקנת השוק יכול לומר להציל נתכוונתי ולהשיב אבידה וי"ל דמיירי שהיה יכול לתבוע מבני אדם שלנו בתוך ביתו אפי' לא היה זה קונה אותם עכ"ל. אלמא דאם לא היה יכול לתובעו נאמן הלוקח והבאתי דברי התוס' ללמוד מדבריהם דהיכא דהיה יכול להוציא מהגנב אף אם לא קנה זה א"צ להחזיר מעותיו עכ"ל הש"ך. ור"ל דאף דמור"ם כתב סתם ואם אמר לטובה נתכוונתי נאמן לאו מילתא פסיקתא היא דאם טען לטובה נתכוונתי נאמן אלא דוקא שלא היה הנגנב יכול לתבוע אבל אם יכול וכו' אינו נאמן הלוקח בטענתו זאת דא"ל שקילא טיבותיך ושדיה וכו' שגניבתי בידי היתה. ויוצא לנו מזה לנ"ד שלא היה יכול הנגנב להציל וכו' יכול לטעון הלוקח לטובה נתכוונתי ואף שיש להסתפק שמא לא כוון לטובה רק לבוז לעצמו ממה ששתק מ"מ הרי מתרץ דבוריה שהשתיקה היתה לראות שעת הכושר להחזירם ואפשר היה מקוה אולי הם עצמם יתנו לו בשורה אבל שתיקתו היתה מאימת השררה שישמעו הדברים ויהיה ברע באשר קרה לו ודבריו מתקבלים וקרובים אל האומדנא שרחוק הוא שיקנה להרויח ולמוכרם במקום אחר אחר שהגיעו הדברים ליר"ה אם ימצאו בידו בנפשו הוא וקרוב לודאי ששתיקתו היתה להמתין עד שישתכחו הדברים ויחזירם בסוד לבעלים ולכן נאמן וצריך להחזיר לו מעותיו. ועוד נר' דאפי' לא טען כלל לטובה נתכוונתי אנן טענינן ליה דיש לדקדק כיון דעיקר הטעם משום שלא היה יכול הנגנב להציל ממונו מקבלין טענת זה באומרו לטובה נתכוונתי וא"כ איך מחסרון טענת זה נחייבהו סו"ס לא היה יכול להציל וזה הציל ואיך נחייבהו על מחשבתו הרעה והלא מה שעשה זה שחשב לטובה עשה זה שחשב לרעה רק זה כוון לבו וזה לא כוון לבו וצ"ל דמן הדין אפי' כוון לרעה סו"ס כיון שלא היה הנגנב יכול לתבוע גניבתו אין לו להחזיר אלא ע"י דמים אך חכמים קנסוהו על מחשבתו הרעה להחזיר בלא דמים: ועוד יש מקום לחייב הנגנבים להחזיר דמים ללוקחים יובן דמים שנתנו בעד הגניבה וזה ממ"ש הש"ך בסי' שנ"ג הנז' סק"ו וז"ל עוד נ"ל דמ"ש הרמב"ם ומחזיר הדמים היינו המותר ששוה מה שנתן דאל"כ מ"ש דמים או חפץ וכו' עכ"ל פירוש לפירושו ז"ל דמ"ש הרמב"ם ומחזיר הדמים לבעה"ב היינו המותר המשל קנה אותו במנה והוא שוה ק"ק לא יחזיר הלוקח לבעל הגניבה כ"א מנה דוקא ויטול החפץ בסך מנה ועל זה הביא ראיה מדברי בעל המאור בההיא דנטלו מוכסין חמורו שכתב דא"צ ליתן אלא המותר. המשל חמורו שוה מנה וחמור חבירו שוה ק"ק אף שזכה הוא בחמור חבירו ביאוש ושינוי רשות מ"מ צריך ליתן לחבירו מנה. והא דאיתא בסי' שנ"ו ס"ב דאי הוה גנב מפורסם אינו נותן ללוקח כלום וסו"ס צריך ליתן לו מה שנתן דפשוט הוא דלא דמי דהתם לא נתייאשו הבעלים ולא קנה כלל ומחזיר החפצים אבל הכא קנה ביאוש ושינוי רשות ולזה אינו צריך ליתן אלא מותר הדמים: וא"כ בנד"ז שהחזירו החפצים שלא מן הדין צריכים הבעלים ליתן ללוקחים כל מה שנתנו לגנב בעד החפצים דהיינו בזול שהרי בנד"ז אם נשארו החפצים ללוקחים כמו שהם היו צריכים הלוקחים לשום החפצים ויעכבו לעצמם מה שנתנו לגנבים והמותר יתנוהו לבעלים השתא שהחזירו החפצים צריכים הבעלים לתת ללוקחים מה שנתנו לגנב בעד החפצים אחרי השבועה בס"ת בנק"ח שכו"כ נתנו לגנב: רז שאלה ראובן משכן חנות ביד שמעון בסך ש"י ויהנה בסך ה"י שהיתה שוה החנות והתנה עמו שאם הוזלה ולא תשוה הסך ה"י יפדה עכ"פ: תשובה מילתא דפשיטא היא שהתנאי שהתנה המלוה על הלוה שאם הוזלו שמחויב לפדות בע"כ הוא איסור גמור דהו"ל בעכ"פ יפדה וא"כ כל הפירות שנטל אפי' בעת שהיתה ביוקר הויין באיסור רבית דהו"ל ממש כעכ"פ יפדה שלא הותרה אלא בנכסי יתומים. אך מ"מ נראה דלא הוי אלא א"ר ואינה יוצאה בדיינין ולזה כל מה שכבר פרע אינו יוצא וגם לא לנכותו משטר משכונה דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא סי' קע"ב ס"א בהג"ה. אך נר' דיכול לנכות לו מהחוב שמסך ק"י דלגבי החוב הלכה היא כי"א בתרא בסי' קס"ו ס"ג ע"ש והעודף על סך ק"י זכה בו המלוה אך כל מה שנשאר נושה בו מהפירות פטור הוא ממנו. אך נר' דמזמן שהוזלה השכי' מסך ה"י מאותו זמן כל מה שנתן לו הוי ר"ק ויוצאה בדיינים שהרי כתב עליו שבאותו זמן היתה שוה ה"י שנתחייב השוכר ואם תוזל ולא תשוה מחויב לפדות עכ"פ. באופן שמזמן שהוזלה קמו זוזי גביה בהלואה וכל מה שפורע אח"כ הוי רבית ולכן כשימצא עדים שמזמן פ' הוזלו החנויות ולא היתה שוה הסך ה"י כל הפירות שפרע אח"כ הוי ר"ק וינכה אותם מקרן המשכונה ויפרע השאר ותו לא וצ"ע דנר' דאפי' עכ"פ יפדה אינו אלא א"ר דאל"כ איך אנו מתירים אותה בנ"י עכ"פ יפדה. ושוב חזר בו הרב וכתב שדעת מר"ן בכמה מקומות דמ"ש שכתוב בה עכ"פ יפדה מותרת גם לבעלי בתים. מבי"ן. ועוד נר' דבלא"ה הוי אבק רבית כיון שפחתה המש' ולא היתה שוה כ"א סך א"י ת' א"כ כל