משפטים ישרים קצא

אם מכרו אותו אין לה מזונות. אך נראה דנד"ז שכתב בצוואתו שכל נכסיו וקרקעותיו משועבדים לתת לה וכו' הוי כאלו התנה בפירוש שכתב בסעיף הנז' ואפי' התנה עליו בפי' שתזון מהמטל' אינה מעכבת וכתב הח"מ וכ"ש בזו ודאי שניזונת מהמטל' מכח התנאי אם מכרו המטלטלין צריכין ליזון מן הדמים עכ"ל. וא"כ אפי' מכרו המטלטלין נוטלת מדור מן הדמים שבידה ובנד"ז שרוב המטל' בידם בעין וכתבי הקדש כולם ואפילו מה שמכרו הכל משועבד למזונות וכ"ש הקרקעות שאף אותם שנתן האב לבנים הקטנים הנה הבנים הגדולים ערערו על המתנה לומר שבאונס היתה וכיוצא מטענותיהם שעל כן חזרו הקטנים והחזירו רובא לאמצע להיות נידונית כדין עזבון אביהם וגם קצת מהקרקעות מכרו כגון חצר בן קמאגה וכולם דמיהם בידם דדמיהן לאו דוקא אלא אפי' חילופיהן וחילופי חילופיהן כל שלא נאבדו באופן שכל פנקס העזבון כולם ששחן כולו משועבד למדור האלמנה ויהיו מעלין לה מדור כל ימי חייה עד שיכלה כל העזבון או עד שתנשא ולהיות הסך העזבון של כללות היורשים הוא מ"מ בין מטלטלין וקרקעות סך ט' יתחייבו לפרוע לה לערך עשרה אוקיות בחדש סך תשע מאות חדשים מיום שנלב"ע אביהם ז"ל. והנה המציאו האחים שטר מחילה שמחלה האל' לאחים בחיוב שחייב אביהם ז"ל בעד סך ק"י כ"י ה"י וזמנו של שטר באדר תקע"ב לפ"ק והיא המציאה שטר ג"ד שג"ד קודם למחילה ההיא שכל מחילה שתודה להם היא בטילה ואך טענו האחים שהפשרה היתה ע"י שפרעו לה סך ק"י כ"י ה"י סך כ"י ה"י לכל א' וזו פשרה וצריכה הכרת אונס ולזה המציאה לאה עדים שהסך שנתנו לה משלה נתנו לה שקודם הפשרה ההיא נתחייבו לה כפלי כפלים שלא פרעו לה מש' תקס"ח מאומה והיתה לוה ומטפסת ופורעת לגוי ולא היו נותנים לה ונמצא שהסך ק"י כ"י ה"י משלה נתנו לה ואין כאן אלא מחילה וג"ד לחוד מבטלה וא"צ הכרת אונס ובלא"ה הרי העידו עדים דלא הוו צייתי לדינא כלל ואין אונס גדול מזה ומה שהצילה מאתם הוא כמציל מפני הדליקה: ועוד טעמא רבא איכא לבטל הפשרה דהו"ל פשרה בטעות גדול כמ"ש בשטר הפשרה שנפסק הדין לזכות האחים שכבר כלו כל נכסי בעלה והקרקעות נתונים נתונים לאחים וכתוב עוד שמרחמיהם עליה נתנו לה סך קכ"ם ה"י ועי"כ הבהילוה ומחלה להם כשלקחה מגמלא אוניה ועכשיו שנודע כי עדיין לה רבות בשנים עד שבעים עד שמונים לא תמחול אין לך פשרה בטעות גדולה מזו והדר דינא שחייבים לתת לה מדור כל ימי חייה וזה פשוט וברור. ולפי שטענה לאה שזה מ"מ שמונה שנים שלא נתנו לה מאומה צריכין לפרוע לה לערך עשרה אוקיות בחדש שעולה מ"מ בח' שנים חדשים מאה יצטרכו לפרוע לה סך א' עכשיו מזומנים ואם תפול הכחשה שיאמרו הם שפחות מזה נר' שלא תוכל להשבע וליטול שאף שיש בידה שטר צוואה שצוה בעלה שכל נכסיו משועבדים למדור שלה מ"מ אין דינו כשט"ח שלא יוכלו לומר פרעתי דכיון דהשטר עומד לגבות עד שתמות לא תוכל לומר שטרך בידי מאי בעי ומ"מ מזמן הפשרה ואילך ודאי לא נתנו לה כלום. ולפי שמזמן הפשרה עד היום הם חמשה שנים שיעלה בם מ"מ ששים מתקאלים מלבד חדשי העיבור זה צריכים לפרוע באין אומר ודברים ועל השאר ישבעו היסת ויפטרו: קצג שאלה ראובן משכן ביתו לשמעון והעמיד לו שוכר כו"כ בחדש ואח"כ נתחייב הוא ואשתו לשוכר ושהו זמן מה ואח"כ מתה האשה ונשאר בעלה דר בבית זמן מה ואח"כ מת גם הוא אם יפרעו יורשי האשה חלקן בשכי' הבית שמיום מיתתה עד שמת הבעל ממחצית העזבון שירשו ממנה: תשובה מעשים בכ"י שמת השוכר הדר בבית ואנחנו פוטרים אותו ואו' לבע"ה צא והשכיר ולפעמים רוצה האשה ובניה לישב בבית והיא מתחייבת מחדש ואפי' כשישבה סתם מתחייבת בשכי' אבל אם רוצה לצאת אין עליה חיוב ולא על יורשיו וכפסק מור"ם בש"ע סי' של"ד שעליו סומכין בית ישראל דבר שדבר בו מרן בש"ע הולכין אחריו ואם לא בא ומור"ם הביאו הולכין אחר הכרעתו. באופן שהקבלה שקבלנו כך היא שהולכין אחר ספר הש"ע ותו לא וכ"ש שגם בב"י לא הכריע כלל רק אחר שהביא דברי הרשב"א כתב לאפוקי וכו' להעיר אזניו שיש סברא אחרת שאם תיקשי לך מאי קמ"ל כתב לאפוקי דברי המרדכי וכו' פי' שיש סברא אחרת שחולקת ע"ז וזהו החידוש ולעולם לא הכריע והד"מ הכריע וכל שכן שרבים הם הפוטרים השוכר מהר"מ ובעל ת"ה ומור"ם וגם הש"ך ז"ל הכריע כן וגם מדברי מהרש"ל שהביא הש"ך מוכח כן וגם הב"ח פוסק כן באופן שששה עמודי הוראה מהר"ם ות"ה ומור"ם ומהרש"ל וב"ח והש"ך ז"ל כולם פוסקים כמהר"ם והרשב"א ז"ל יחיד בדבר והוא מחייב איך יעלה על הדעת לחייב נגד כמה וכמה פוסקים הפוטרים וכמ"ש מהרשד"ם ז"ל שקשה להוציא ממון מלפטור ממון דכלל המע"ה ודברי התוס' פ' חזקת ד"ה במתנה כתב הש"ך שסתר הב"ח והסתירה גלויה מאד דשם היורשים רוצים בבית ואז בודאי לא יוכל להוציאם בע"כ (עיין בתשו' מו"ד הרב המבי"ן שפ"ט שכתב דכיון שמת השוכר יכול לחזור בו אף המשכיר וכתב שכן הסכימו בעלי הוראתו וכעת נ"ל דברי הרמ"ז ז"ל עיקר ועדיין צ"ע. נאם יעקב) אבל אם רוצים לצאת לא דברו התוס' כלל דחיוב השוכר פקע אבל הזכייה שזיכה לו המשכיר לא פקעה ודמי לאונאה סי' רכ"ז ס"ד ואפי' החולקים שם יודו בזה דהא השוכר זכה בבית ומורישו לבניו וזה גרע מאד. ועוד ידמה להא דריש סי' שט"ו בסמ"ע דהמשכיר בית לחבירו ומחל חבירו שצריך להקנות בקנין. והגם שהשוכר נמחל חיובו מ"מ אם ירצה לחזור למקומו לא יוכל להוציאו מידו ה"נ דכוותיה ופלא מה שמביא ראיה הב"י מהתוס' להרשב"א שאין ראיה כלל ואפי' יהיה החיוב בקנין כמנהג מה בכך כיון שהשוכר מת לא נשאר עליו שום חיוב דעיקר הטעם שכתב מהר"ם הוא לפי שהוא אנוס וסיים וכ"ש אונס מיתה וכיון שכן מ"ל נתחייב בקש"מ או לא ס"ס אנוס הוא שלא יוכל לדור ולק"ד שיש ראיה לדברי מהר"מ וסיעתו מהא דהשכיר הבית ונפל שי"ז סי"ז ואם איתא. ומ"מ לא נ"מ בנד"ז שאפי' נפטור האשה מצד שמתה מ"מ אין פסידא לממשכן שהוא יחזור על הבעל שהרי הוא דר ע"י שוכר ומחלקו יפ' הכל רק דנ"מ אם יורשי האשה צריכים לפרוע ממה שירשו ממנה השכי' מיום מיתתה עד מותו או לא ולזה נראה פשוט דאין עליהם שום חיוב ואין עליהם לשלם רק מה שהיה נושה הב"ח בבעל בעת מיתת אשתו קרן ושכי' שעלו עד אותו יום והשכי' שמאותו יום יפרע מחלק הבעל דמלבד מ"ש דהשוכר בית ומת פטור מהשכי' ואין על יורשיו כלום עוד אפי' נאמר שחייבים יורשי השוכר מ"מ בנד"ז פשיטא דפטורים דדבר ידוע הוא שכל חובות שעל האשה אינם נפרעים אלא תתאלמן או תתגרש וכמ"ש סי' תכ"ד ס"י והסמ"ע סקי"ז שאם תתאלמן וכו' ואם תמות ישארו לבעל עכ"ל והיא משנה ערוכה בריש מכות ולפי התקנה העבירו חצי הירושה מהבעל ונתנוה ליורשיה נמצא שיורשיה במקום הבעל