משפטים ישרים יח

טז אם היתומים טוענין שמא האפוטרופס מכר להניח קרקע בחזקת בעליה עומדת כיון שאין ראיה ברורה אע"ג שיש ס"ס שמא להאכיל שמא ברשות ב"ד. מיהו י"ל דאוקי אפוטרופס בחזקת כשר ושכן נראה מדברי הרב אלברצלוני מיהו הדבר שקול: יז אף את"ל דקרקע בחזקת בעליה עומדת במכר החזקות שהוא בעצמו ספק שמא קרקע או טלטל מה שעשה עשוי. הכל שם: יח מעשה שהיה גוי א' היה נושה ביהודי סך מה והיהודי הטעהו באופן שנשכח ממנו החוב בא אחר והזכירו לגוי ואז הגוי תפס לישראל פסקנו לחייבו מההיא דסי' כ"ח בישראל היודע עדות לגוי וכו' ע"ש מה שהארכנו בזה והרבה מהחכמים ג"כ חייבוהו מראיות אחרים מצורף למ"ש שם ומר אחי הביא ראיה לזה מסי' ע"ב ש"ך סכ"ח בישראל שהחזיר משכון לגוי וכו' ע"ש: יט שנים שקיבלו מעות מא' להסתחר ונשאו ונתנו וחלקו הריוח ונשארו המעות אצל א' ליתנם לבעלים ונאבדו חייב דהוי ש"ש. מהרי"ק סי' ק"ד: כ נסתפקתי במי שאמר איני יודע שדינו לישבע ויפטר אם היפך השבועה על שכנגדו אם צריך לישבע או יקבל חרם ויפטר כיון שאין כנגדו טוען ברי וצריך ישוב: כא יעקב משכן ביתו לראובן בסך מה ושוב בא שמעון ליעקב וא"ל אם יש את נפשך לפדות ביתך מראובן ואני אמשכננו ממך בסך יותר ובא יעקב אצל ראובן וא"ל שיוסיף לו מה שהוסיפו לו ואם לאו שיפדה מידו ולא רצה ראובן להוסיף מאומה ועמד שמעון והכין המעות לתתם לראובן אלא שפייס אותו שיעשה לו כתיבה ומסי' מחשש בע"ח קדום ופיתהו ויפת. לימים בא בע"ח מוקדם לכולן ושמעון תובע לראובן שיסלקו מעליו וראובן טען שלא מכר לו אלא לשיהיה לו כ"ח מחובו ולא מכר לו ע"ד שיחזור עליו: תשובה נראה פשוט וברור שהדין עם ראובן דאף דקי"ל דגם במוכר שטר אמרינן אחריות ט"ס כדאיתא סי' ס"ו סל"ד יעו"ש היינו במוכר מרצונו בסתם מוכרים שמוכר מחפש אחר הלוקח דלא סגי ליה דלא מכר הבע"כ כיון שרוצה ליקח מעות מוכרח למכור אבל זה שאינו מוכרח למכור שהרי לא היה רוצה במכירה ההיא והיה רוצה לקבל מעותיו ולילך לו או לישאר בבית ובע"כ הוצרך להסתלק ממנה אלא שזה פיתהו למכור כדי ליקח זכות שבידו היכי תיסק אדעתין שיתחייב באחריות ואנן סהדי שאלו ידע זה לא מכר כלל והיה מקבל מעותיו והולך ואע"ג שהשטר נכתב באחריות אמרינן בכה"ג אחריות ט"ס לאידך גיסא. וזה פשוט לכל יודעי דעת ומביני מדע שהוא דין אמת לאמתו. וקרוב לזה מצינו לאחרונים בזמנינו פסקו במוכר של יתומים לפוטרו מה"ט כיון דאין לו הנאה בזה. ועילא מינה אמרינן במס' בתרא בערב דכתובה דלא משתעבד מטעם דמצוה עבד ולאו מידי חסריה וה"ה והוא הטעם כאן דמצוה עבד להוסיף לו כח ולאו מידי חסריה שהרי כבר הוא רוצה לתת המעות ליד יעקב וא"כ מה הזיקו ומה עשה לו שעשה לו שטר מכירה לא עשה לו כ"א טובה והוא משיב רעה תחת טובה על כן קרינן ביה לא תמוש רעה מביתו וזה בעיני פשוט וברור ולא ניתן ליכתב לולי שמעתי לקצת מצפצפים לומר שס"ס הרי חייב עצמו וליתא לענ"ד וכן הסכימו רבת מהמעיינים ומר אחי י"ץ בראשם: כב בנוגף אשה ויצאו ילדיה דקי"ל דנותן דמי ולדות לבעל נסתפקתי בממזר מי יטול דמיו הבעל או הבועל או האשה או פטור וצל"ע (ולענד"נ הדבר פשוט שהבועל אבי הממזר הוא נוטלם ועיין בחה"מ סי' רע"ו ס"ו). זה פשוט שהרי כתב מור"ם באה"ע סי' א' ס"ו היה הבן ממזר קיים מצות פו"ר: כג מוכר בה"כ לפירותיו נ"ל דלא דמי למוכר בית לדירתו דהתם הדירה נסבכת ונאחזת בבית משא"כ במוכר בית הכ' לפירותיו דהיינו להנאות הנמשכים מעליית ס"ת וכיוצא אינם נקנים כלל. אמנם עכשיו נ"ל דנקנים מדין מחילה. ואם ג"כ קודם כמעשה שהיה מהני: כד בכל מחוייב שבועה וקי"ל דמשלם בלא שום שבועה כדאיתא רסי' שפ"ח וסי' ע"ה סי"ג. ובנ' ידענא ונ' לא ידענא ק"ק לי מאי שנא מחשוד דאמרי' שכנגדו נשבע ונוטל ונ"ל לתרץ דהתם שאני שכנגדו טוען ברי אבל אם טוען ספק פטור הלה בלא שו"ש כדאיתא סי' צ"ב ס"ז יעו"ש. ולדעת הפוסקים שהביא בית יוסף בכל מחוייב שבועה שצריך שכנגדו לישבע צ"ל שמשוים אותו לחשוד דס"ס כיון שבא ליטול צריך לישבע. ומיהו ק' מאי שנא מהך דסי' צ"ב ס"ז מי נימא דפליג וי"ל דאה"נ. ולהכי תקינו חכמים לישבע אבל בזה שאומר לא ידענא העמידוהו על דינו ליטול בלא שבועה דהו"ל כמו כל מי שנתחייב ש"ד ולא רצה לישבע שב"ד יורדין לנכסיו ונותנין לו תביעתו וכדאיתא סי' פ"ו יעו"ש שאינו צריך שו"ש ליטול אלא שיכול להשביע היסת אחר הפרעון כדאיתא סי' פ"ח סכ"ב יעו"ש. אבל הכא בחשוד תקנת חכמים היא שישבע אבל הנטילה מד"ת היא בלא שו"ש ולהכי בשניהם חשודין אמרינן חזרה שבועה למקומה ומתוך שאיל"מ כנ"ל ודו"ק: כה מעשה בא לידי בפחות מכ' שמכר קרקע אביו לפירותיו וכתבתי שהרבה ספק אי גם בזה מכירתו בטילה דשמא דמי לשכירות ועיין בר"נ סי' ג' האריך דשכירות ומכירה לפירות אחד הם יעו"ש ועוד דקי"ל בהחולץ דל"ו דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מיהו גם בשכירות יש מחלוקת הסמ"ע בסי' שט"ו ומהריק"ש ועמא דבר כמהריק"ש: כו מעשה בא לידי בא' שטען על חבירו שנושה בו מפאת דבר פלוני ועסק פ' סך כו"כ ומפאת דבר פ' ועסק א' כו"כ והודה בא' וכפר בשני מכל וכל. צ"ע אם מיקרי מודה במקצת ונראה דמיקרי מודה במקצת מהא דטענו כלים וקרקעות. ויש להתישב כי יש לדחות דהתם בההיא עסק א' או טענה א' ונר' שכן עיקר דהכי דייקא דברי חז"ל מודה במקצת הטענה משמע דאם היו ב' טענות לא אך מהמשנה מציעא פ"ח בשואל ב' פרות וכו' יעו"ש משמע דכולן מיקרו מודה במקצת וכן עיקר: כז אחד חתר מחתרת בחנות חבירו וגנב מקצת ובאו אחרים וגנבו יותר מאחר שמצאו המחתרת חתורה נראה דדמי למ"ש מרן סי' שצ"ו הפורץ גדר לפני בהמת חבירו חייב ולכאורה הרבה ק"ו אם חייב בנזקה שהיזיקא מכ"ש אם נאבדה היא עצמה כמ"ש מור"ם שם די"א דאפי' נאבדה פטור משמע דנאבדה עדיף יותר לחיובי יותר. וק"ק מ"ש מגרמא בנזקין דפטור וי"ל ולחלק מיהו נד"ז נראה דאע"ג דלא דמי לנאבדה היא עצמה דברי הזיקא מ"מ לא גרע מהזיקא דלא ברי היזיקא ועכ"ז חייב ע"כ נראה דחייב לשלם בנד"ז ותול"מ: כח הכניסה האשה לבעלה שט"ח והלך הבעל ומחלו נראה דאינו מחול וראיה מאה"ע סי' פ"ה ס"ד דלעשות פשרה צריך הרשאה וכ' הח"מ דאפי' על הפירות לבדם אין כח בידו למחול משום ריוח ביתא יעו"ש ומ"מ נראה דשט"ח הוי כמעות שהכניסה לו דיעשה