משפטים ישרים קפג

פילגש שהרי היא ודאי כאשתו לכל דבריה כסותה ועונתה לא יגרע וגם הבא עליה ודאי הוא כבא על א"א וחייב מיתה משא"כ בפילגש אך הרמב"ם ז"ל ר"ל שאין היתר להדיוט ליקח אמה בלא קידושין לא באמה העבריה אחר יעוד ואף שכסף מכירתה הוא במקום כסף קידושיה מ"מ אינו מקדשה להדיא וכ"ש לבנו שלא נתן כלום אלא גזירת הכתוב שנקנית לו בלא קידושין ומ"מ אינה נקראת כלל פילגש א"כ ראית הרמב"ן מגדולי ישראל שנשאו פילגש כמ"ש ועיפה אשת כלב ראיה גמורה שהפילגש מותרת להדיוט. ולקוצ"ד יש דוגמא לראית רבינו הרמב"ן מהכתוב ולבני הפילגשים אשר לאברהם לדברי רז"ל שקיים אאע"ה כל התורה כולה עד שלא ניתנה והנה נשא פילגש ולא שייך הכא תשובת רבינו הר"מ ההיא אמה העבריה אחר יעוד דהא קי"ל אין ע"ע נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וכ"ש שבימי אאע"ה לא היתה כלל אמה העבריה רק שפחה כנענית ומוכרח דפילגשים אינה אמה העבריה באופן שס' הראב"ד והרמב"ן חזקה היא סברת רוב הפוסקים האחרונים וכתבו יש לפסוק הלל"מ וכ"ש שהסברא האחרונה לא מצינו מפורש במקור שממנו חוצבה ולא שבקינן הודאי ונתפוס הספק ובזה מצאנו רפואה לזה האיש כיון שמחזיר גרושתו אינו אסור אלא דרך לקיחה אסרה תורה יוכל זה האיש להחזיר גרושתו בלי קידושין רק שתספור ז' נקיים ותטבול ותהיה עמו כאשתו לכל דבר והיא היא הפילגש שאמרה תורה ואף די"ל דמ"ש שמחזיר גרושתו אינו לוקה מ"מ איסורא איכא דמדרבנן אסורה יש להשיב חדא דודאי אמרינן אינו לוקה הא איסורא איכא י"ל דהיינו באינו מייחדה אליו אבל אם מייחדה אין מלקות ואין איסור דהא עיקר האיסור מדכתיב לא יוכל וכו' לקחתה דוקא לקחתה אבל בעולה לחוד לא מצינו מפורש שום איסור ומהיכן נאסור וא"ת מדרבנן לא מצינו איסור זה בדברי רז"ל ולא נחדש איסור מדעתינו. ויש ארוכה עוד ללמוד היתר ממ"ש הרא"ש והביאו מור"ם בסי' הנז' יו"ד שאם היתה אשה פילגש ומיוחדת אליו ונשאת לאחר וגירשה יוכל הא' להחזירה והוא בתשו' הרב הגדול מהר"ם פדאווא סי' י"ט ראובן היתה לו פילגש והשיאה לאיש וגרשה בעלה אם יכול ראובן להחזירו לפילגשו כדי לקיים פו"ר כי הבן הא' שילדה לו פילגשו טרם שהשיאה מת ואין לו עוד זרע וכו' והשיב הלא לדעתי אין כאן בית מיחוש לדמות נדון זה למחזיר גרושתו דדוקא היכא דאיכא קידושין מא' אז קול קידושין יש לחוש לזה וסיים וז"ל ורחוק לבדות מלבנו איזו תקנה או גזירה שלא מצינו בש"ס עכ"ל. מינה נר' להביא ראיה להפוך שאם היו קידושין בא' ונשאת וגרשה מותר להחזירה לפילגש ואף שיש לומר לגזור מדרבנן הם דברי הרב שרחוק לגזור גזירה שלא נמצאת בש"ס ואמת אגיד כי לא בדעתי לכתוב היתר בדבר שנר' תמוה היתרו והוא מילתא חדתא שלא נזכרה מפו' בדברי הפוסקים. אך כבר הקדמתי שלהציל נפש א' מיש' שלא יטמע בגוים ראוי להעמיד הדבר על ד"ת ואפי' אם היה איסור דרבנן נוכל להתירו משום הצלת נפשות וכה"ג כתב הב"י בא"ח ובש"ע ס"ס ס"ו מי ששלחו לו שהוציאו בתו בשבת להוציאה מכלל ישראל מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה וכו' אפי' חוץ לג' פרסאות וכו' וכתב הב"י על זה אפי' למ"ד ג"פ דאורייתא דלגבי שלא תמר ותעבור כל ימיה חילול שבת הוי זה איסורא זוטא דמוטב לחלל שבת אחת כדי שתשמור שבתות הרבה עכ"ל. ה"נ נאמר בנד"ז אפי' היה איסור דרבנן כדי שלא יטמע בין הגוים נתיר לו איסור דרבנן. ואמת שלענ"ד נר' דברי רבינו לא הבנתי דלא התירו שבת אלא מפני פקוח נפש ממש שלא ימות אבל שלא להמיר צע"ג וראיה להתיר איסור דאורייתא כ"ש בזה דלפמ"ש אין כאן איסור כלל ואמת שראיתי בתשובת הרדב"ז שאסר הפילגש להדיוט והאריך ויש לי תשובה על דבריו ז"ל ואכן בשעת הדחק נלע"ד שיש לסמוך על מ"ש: קעא שאלה מי שפתח חלון לגג חבירו לאורה אם יש לו חזקה: תשובה ודאי כי האי גוונא צורת פתח מיקרי כיון שעשאו בלבנים מתוקן כמו שרגילים לעשות. ומ"מ נר' שלא יוכל לעכב עליו מלהגביה גגו כיון שעד עכשיו לא הי"ל היזק אין לו חזקה. וכמ"ש סי' קנ"ד שט"ז דאפי' לסברא בתרייתא דלא יוכל לעשות מ"מ סיים ומיהו כתב הרמב"ן שנ"ל שאינו יכול להחזיק עליו הואיל ואינו מזיקו עדיין עכ"ל. וא"כ מעיקרא כשפתח זה החלון לגג חבירו אף שהיה יכול לעכב עליו מ"מ אין לו חזקה וכשיצטרך זה להגביה גגו מגביה ואין מעכב עליו. וכיוצא כתב שם בסי' דאם פתח חלון לגג שאין עליו תשמיש אין לו חזקה וכל גגות שלנו אינם קבועים לתשמיש שיהיה בו היזק ראייה וכ"ש גג ב"ה שאינו עשוי לתשמיש וכ"ש גגות שלנו פתוחים לרוחה ולא שייך למנוע משום היזק ראייה. כי הכל רואין אותו. כללא דמילתא שיכול להגביה ואינו נמנע: קעב שאלה ראובן משכן ביתו לשמעון ונשאר דר בה בהעמדת שוכר ומת השוכר וראובן העני ואין לו מה לפרוע אם חייבים יורשי המוכר לפרוע: תשובה חידוש נכון חדש הרב מהריב"ץ זלה"ה ורב שעמו כמה"ר שמואל ן' אלבגו זלה"ה שכל השוכר שיהיה עושה לשריותא דאבק רבית שאין עליו שום חיוב אם נאבד הלוה וכל עיקרו אינו אלא כדי להתיר כדי שיהיה אפסקה אחר ומן הדין היה צריך שיקח המשכיר קנין להשכיר לשוכר. וכן כתב בפסק לרבנים מ"ש מגדי"ו הנז' שכן צריך לעשות אלא שלא נהגו כן שמחשיבים קנין לשוכר להועיל במקום אפסקה אחר דכיון דמתחייב בשליחות הלוה והלוה מחזיק בקרקע הו"ל אפסקה אחר. ואף שיש לפקפק מ"מ כך נהגו ולזה כתב הרב שחיוב השוכר אינו אלא על דעת להפרע מהלוה שהוא הדר במקום ואם לא יוכל להפרע ממנו אין לו חיוב על השוכר וכתב הרב ז"ל שהרי אנו רואים כמה פעמים יהיה אדם עובר אורח ומבקשים ממנו שיהיה שוכר היעלה על הדעת שיתחייב לפרוע ממון מה עשה כי ידלקו אחריו הייטב בעיני ה' טובי' חטא וזיגוד מנגד והאריך הרב ז"ל בטוב טעמו: והן אמת כי יש מי שתמה על דברי הרב ז"ל לאמר שאם הדבר כן שאין חיוב על השוכר עדיין איסור רבית במקומו עומד והאריכו קצת והדבר פשוט שיש ליישב דברי הרב ז"ל די"ל דהו"ל כאילו השכירה לו ונתחייב ע"מ שלא יגבה ממנו כ"א מה שיגבה מן הלוה דפשיטא דתנאו קיים ומאז נגלו אלינו דברי הרב בטעמם ונמוקם עמם הנהגנו כן כי דברים ברורים דלעולם כל שוכר שעושה לשריותא אין עליו שום חיוב כלל ודינו של המלוה עם הלוה דוקא אם דר במקום והיה המקום שוה הסך ההוא הרי הוא חייב כאיניש דעלמא שדר במקום ההוא ואם לא דר או אע"פ שדר אלא שלא היה שוה הסך ההוא כגון שנזדלזלו הקרקעות אין למלוה אלא שכירות שיווי המדור ויגבה מן הלוה וכל שלא מצא לגבות מן הלוה אין לו על המוכר כלום. וכל זה אף אם היה השוכר חי כ"ש בנד"ז שמת השוכר שאין למלוה על יורשיו כלום. [וכל זה אף היה השוכר חי כ"ש בנד"ז] ונפסקה הלכה בסי' של"ד שסתמא הגה