משפטים ישרים קפא

סלק ידו מן הדין והותרה ע"י שאר חכמי הדור וכו' ע"כ. והפנים הם דכיון שא"ל שלא תצא מביתי הו"ל כמו שא"ל שלא יגיע לי נזק כדרך שהגיע נזק לפ' שיצאו מביתי ונהרגו ונתפס הוא שהחליט הרב שם לאיסור אבל אם אמר סתם שלא תמות וכו' כדרך וכו' אין לחוש או דילמא היא היא. ולפי"ז בנ"ד שלא היה בביתו רק כמיעץ אותם אין לחוש כלל ומותרת: ועוד איתא בקו' הנז' סי' שמ"א כשלן בבית הגוי וא"ל אל תלך מכאן שמא יהרוג אותך כמו שנהרג פ' אף די"ל שמא מיראתו שלא יהרגוהו אם ילך בלילה ויבקש ממנו כיון שלן בביתו כדינא דמלכותא לכן רוצה להפחידו כדי שאל ילך עד אור הבקר אפ"ה לא חיישינן ואפי' היכא דאיכא קצת הוכחה דלאיים קא מיכוין אלא דוקא היכא דמוכח טובא: קסז שאלה אם בן המצר שכיב אמצריה והלך המוכר לעיר והוצרך למכור ומצא שם מי שיקנה ממנו אם בן המצר מסלקו או לא: תשובה מחלוקת ישנה היא באם בן המצר שכיב אמצריה והלך המוכר לעיר אחרת והוצרך למכור ומצא שם מי שיקנה ממנו י"א שהמצרן מסלקו אבל אם בן המצר במקומו מסלק לכל מי שיקנה. מהר"ל בן חביב והרב המביט. אבל מהרדב"ז ומהר"א ן' ששון וכל האחרונים דבין כך ובין כך אין מסלקו ומצאתי בהרמב"ם ז"ל בתשובותיו כתב כן. ומדברי כולם נראה דדוקא אם לא היתה ערמה בדבר שהיתה המכירה ע"י תביעת וחיפוש המוכר אבל אם הלוקח עשה ערמה לשלוח לבעל השדה למכור לו לדחות המצרן לא תעשינה ידיו תושיה ופשוט: קסח שאלה מי שהשכיר בית לדורות עולם מי הוי הלואה או מכירה ומי חייב לתקן בדק הבית אם המשכיר או השוכר: תשובה נראה שהשכירות שהשכיר להם לדורות עולם נראה דדין מכירה יש לה ולא דמי להא דסי' שי"ב סי"ז בשוכר בית לזמן ונפל בתוך הזמן שאינו חייב לבנותו דהתם כיון שלסוף הזמן חוזר הבית לבעליו גם כשנפל כאלו נשלם הזמן אבל זה שהשכיר לדורות עולם מכירה גמורה היא. אך צריך להבין על מי לתקן ומסברא נראה שיתקן השוכר משלו דהא בית זה השכיר לו כמות שהוא ואם נפל צריך השוכר לתקן משלו ולא ינכה לו כלום וגם השכירות דלשעבר צריך לפרוע דהא בית זה השכיר לו ואין אחריות הנפילה על הבעלים כיון דחשבינן לה כמכירה שיכול לומר לו הרי הבית לפניך אם תרצה לדור בו בשכירות שקצבנו בנה אותו ודור בו. באופן שכל התיקונים שתקן בבית עליו ליהדר לעולם ויפרע השכירות כל זמן שהוא דר בה בקצבה שקצבו רא' ומה שטענו שנתן להם במתנה אינה טענה דקרקע בחזקת בעליה עומדת: אך האולם שהוסיף כיון שהוסיף ברשות הו"ל כיורד לשדה חבירו ברשות שהרי היה יוצא ונכנס ואומר להם כך תעשו וכך תעשו בזה ודאי כל מה שהוציאו על תוספת הכנסת האולם כולו צריכין הבעלים לתת ויוכל להתברר זה ע"פ השמאים שישומו כמה יצטרך להוציא על הכנסת האולם לבית. אך גם השוכרים צריכין להוסיף בשכירות שכירות האולם כמה הוא לפי העת והזמן וככה תהיה השומא תחילה ישומו כמה שוה הבית והאולם לפי זמן זה ואח"כ יפרידו כמה יעלה לבית וכמה יעלה לאולם מהסך הכולל ושכירות האולם יתן לבעלים בשומת זמן זה ושכירות הבית יתן לפי הקצבה הא' שקצב עם הבעלים הא' לימים א': קסט שאלה ראובן נשא את דינה והתנה עמה שלא ישא א"א עליה אלא וכו' או כפי"ה ובסוף י"ש היא מעוברת אם צריך להמתין עד שתלד. וכן אם נשאר ג' או ד' ימים לתשלום הי' שנים והיא נדה שא"א שיהיה לה זרע זכר לסוף י"ש אם יכול לישא קודם כלות הי"ש ואם העידו עדים דלא יכיל למיקם בסיפוקייהו אם יכול לישא: תשובה מצד שאשתו מעוברת נר' דאין לחוש דל' התקנה מוכח וז"ל התקנה האחרונה שרשאי כל א' מהם לקחת לו אשה אחרת לאחר עשר שנים לנישואיו אם לא ימצא לו ממנה זרע זכר בחיים בסוף יו"ד שנים לנישואיה אע"פ וכו' עכ"ל. הרי דבעינן זרע זכר בחיים משא"כ במעוברת דעדיין לא ניכר אם זכר אם נקיבה אם בחיים אם לא יבא לכלל חיים והו"ל כעין ס"ס. ול' ההעתק שכתבו החכמים יש"צ שפיר עבוד הח' יש"צ שלא סמכו עליו אחר שאינו חתום ומי יודע מי כתבו ואת"ל חכם כתבו שמא בתחילת העיון כתב זה ולא סמך עליו ועל כן לא נחתם. ומה גם שדינם אמת בלא האי טעמא דשמא תתעבר כגון שהיה סמוך ג' או ד' ימים והיא נדה אפ"ה לא ישא א"א עד שיעברו י"ש בדקדוק שכך נשבע שלא וכו' אלא לפהת"ק. והתקנה היא שלא ישא תוך עשר ואע"ג דסוף התנאי לבא עכ"פ שלא יהיה לו זרע זכר אפ"ה מושבע הוא שלא ישא תוך י"ש שלא לעשות צער לאשתו שחכמי התקנה עשו לה הרחבת זמן ולא פלוג הן יש תקנה להמצא זרע זכר בסוף הן לא ימצא וע"כ אין ללמוד מדיוק דבריהם כיון שעיקר דינם אמת: אך מהך טעמא דלא מצי למיקם בסיפוקייהו יש מקום עיון שדברי הרב בית יהודה סי' ה' מטא"ה נראין ברורין בדברי הריב"ש ומה שדחה החכם וכו' לעיל דלא אמרה הרב אלא אם עדיין לא נשא אבל אם כבר נשא אין לכופו ליחד לה כתובתה הוא דבר תימא דבפי' כתב הרב וכו' וז"ל, והנה מתבאר לנו שהתשו' הנז' בדלא מצי למיקם בסיפוקייהו חייב לגרש כדאמר ר' אמי יוציא ויתן כתובה. ור' אמי אמרה אפי' שכבר נשא כמ"ש כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה וזה עצמו אמרו רבא בדליכא למיקם בסיפוקייהו דאפי' שכבר נשא יוציא וכו' דבנדון שדבר ר' אמי הוא עצמו לרבא היכא דליכא למיקם וכו': גם מה שדחה דברי הרב בית יהודה מעיקרם ושאין כן כוונת הריב"ש אינו נראה כלל. שהרי דברי הריב"ש ז"ל להדיא מוכיחים כמו שהבין בהם הרב בית יהודה שז"ל הריב"ש וכן הדין היכא דלא אפשר למיקם בסיפוקייהו והוא רוצה לגרשה כדי שישא אחרת והיא אינה רוצה אינה יכולה עכ"ל. וק' למה זכר הרב ז"ל כלל והוא רוצה לגרשה בקצרה היל"ל וכן הדין היכא וכו' בסיפוקייהו ורוצה לישא אחרת אינה יכולה לתבוע וכל זה האריכות בלשונו אך למותר אחר שאין חילוק בין רוצה לגרש לאינו רוצה לגרש. ועוד מה חילוק בין היכא דאיכא למיקם להיכא דליכא למיקם והלא בשניהם אינה יכולה לתובעו ומדברי הריב"ש נ' להדיא שבא לחלק ביניהם אלא ודאי דוקא כשהוא רוצה לגרש ומקבל עליו לגרשה וממילא ודאי רוצה לפורעה בכתובתה אז אם אינו רוצה בפירוד אינו צריך ליחד לה כתובה ולא למונעו מלישא אחרת. אבל אם אינו רוצה לגרש רק לישא אחרת ודאי יכולה לתובעו גיטה וכתובתה כיון דלא מצי למיקם וב"ד מונעין אותו מלישא ואם לא רצתה לעשות רצון בעלה בגט שלא לגרש יכולה לומר לו תן לי כתובתי מיהת שכן הדין בכל אותם