משפטים ישרים קעט

דפשיטא שלא הלוו לו כלום ובודאי הוא דהחיוב מתנה שנתן להם אך עכ"פ מעשיו קיימים כי ידענו נאמנה וגלוי לרואי השמש שלמתנה גמורה כוון. ואף שכתב מר"ן סי' צ"ט ס"ו החייב לחבירו וכו' לא תועיל ערמתו וכו' ולכאורה יש ללמוד דגם בנד"ז לא היתה כוונתו אלא שלא יטלו כל הנשים הממון הרב. וא"כ ג"כ נאמר שלא כיוון למתנה גמורה אך הוא שטות לדמותם דהתם אמרי' שלא היתה כוונתו כלל ליתן רק להניח לעצמו אבל הכא איך נאמר שלא היתה כוונתו ליתן ואלא מאן אכל להו חילך הוא ימות בע"ח לא יטלו מי יטול אלא ודאי שלא היתה כוונתו אלא למתנה גמורה וחיוב גמור ואפי' בההיא כתב בהג"ה מיהו אם נראה לב"ד שכוון למתנה גמורה קנה אעפ"י שהוא להבריח עכ"ל. הרי דאע"פ שהדבר מסופק אם כוון להבריח אם נראה לב"ד שכוון למתנה גמורה קנה המקבל כ"ש וק"ו בנ"ד שלא לב"ד נראה אלא אפי' לתינוקות עתיקי משדים נראה שכוון למתנה גמורה דאין שייך כלל לומר שלא כוון למ"ג. ומה שהובא בתקנות תקנה א' משמע וש"ת ק"י עגונה מתנה ק"י ש"י פיזו בערמה להבריח וכו' נוכל לומר שכוונתם כדברי הש"ע וכו' שנר' לב"ד ק"י ש"י פיזו בערמה ולא היתה כוונתו ליתן. וכן נראה ממה שסיים כי אל המקום אשר יפנה הרא"ש אנו הולכים ע"כ. והרי הרא"ש ז"ל לא קאמר אלא אם ידענו ונראה לנו שלא היתה כוונתו וכמו שסיים בהגה מיהו וכו' ואין לומר שבתקנות הפריזו על המדה לומר שאפי' כוון למתנה גמורה אם עשו זה להבריח המתנה בטילה דא"א זה בשום פנים חדא ממה שסיימו אל המקום אשר יפנה הרא"ש וכמ"ש. ועוד דחלילה שחכמי התקנה יחלקו על הרמב"ן והרשב"א שהם מקור דברי הגה כי אין כח בהם לתקן להפקיע ממון שלא כדין שלא כדעת שום פוסק א' או אחרון ואפי' את"ל שתקנו כן די שיקיימו התקנה בעירם: ובר מן דין י"ל שלא תקנו כן אלא לגבי בע"ח שחל חיובו כבר קודם שנתן המתנה ההיא אבל חיוב שלא היה ולא נברא ואינו חל עד אחר מיתת הבעל שתטול האשה מנכסי הבעל או המחצית או ד"ח מיו"ד ומ"מ באותה שעה שנתן המתנה או נתחייב עדיין לא נתחייב שהכתובה אינה נגבית אלא לאח"מ בזה לא דברו בעה"ת שאפשר שאע"פ שנתחייב החיוב עוד ימים באים ויריוח ממון כהנה וכהנה ויש ראיה לזה אעפ"י שא"צ פסק הא' ז"ל וז"ל ש"מ שצוה מחמת מיתה וחלק כל נכסיו בתורת מתנה לזולת ואחר פטירתו ערערה אשתו וכו': תשובה מבואר בתקנותן שכל מה שיחלק הבעל ויתן שלא בהסכמות אשתו לא יתברר מחלקה כלום וכו' עכ"ל: הרי דוקא אם יתן בהיותו שכ"מ וכתב הרב מהר"ר חביב וז"ל וסברא נכונה היא שאם אתה אומר שיכול הבעל ליתן בשעת מיתתו למי שירצה מה הועילו חכמים בתקנתם שהאשה תזכה בחצי הנכסים. וסיים בו הרב א"א ז"ל שבשעת מיתתו כשרואה כי קרבה עת פקודתו וכו' משא"כ אם נתן בחיים חייתו שבעודו בריא אפשר שיחזיר המתנות ע"י שירויח וישתכר ובפטירתו לא יגרע מחלקה דבר ממה שהיה משא"כ מה שיתן בשעת שהוא שכ"מ וכו' כל המתנות שיתן אין להם תקנה לחזור ע"כ. נר' מזה שכל החובות והמתנות שיתן הבעל בעודו בריא כולם קיימים. וכבר לימים הקודמים נעשה מעשה כזה הנדון ממש ביעקב לוי ידיע עק"ו מימון כזה שנתן מתנות גדולות לבניו שהיו לו מנשיו האחרונים וחתנו בעל בתו מאשתו הא' הוא החכם כהה"ר שאול סרירו להיות שהיה הוא היורש לחמותו השתדל לבטל המתנות מהטעמים הנז' שע"י המתנות ההם מתמעט חלק אשתו הא' ועם היות שתחי' חתמו חכמים לזכותו אנחנו לא הסכמנו כלל ואדרבא כתבנו וחתמנו ביד עק"ו ן' מימון הנז' שהמתנות קיימים וינטלו מראש ממון ולבסוף הסכימו כל חכמי המערב כמו שכתבנו ואף החכמים החותמים לזכותו חזרו בהם ועושה מעשה ונתקיימו המתנות. באופן שהחובות שבאו בשאלה קיימות הן ומ"מ שלא לגרוע כח האל' יפה עשו שפשרו ביניהם ונתנו לה חצר אחת והפשרה קיימת ואפי' היו החובות בטלים כיון שקבלה על עצמה שאפי' יבא פסק שהיא זוכה בד"ח שהיא מקבלת החצר ותסתלק לה קבלתה זה בקנין קיימת. ומ"ש החכמים שאחר שהאפוט' אין מעשיו כלום גם היא אין מעשיה כלום אין בזה כלום דס"ס הרי מחלה מחי' חזקה ומה בכך שאין מעשיהם כלום לו יהי שלא קבלו קנין כלל אחר שהיא קבלה קנין צריכה לקיימו ומי תלה זה בגט. (יש לדקדק בדברי הרא"ש שהביא מרן החייב לחבירו ונתן כל אשר לו לאחר להפקיע חובו לא תועיל ערמתו וכו'. דכיון שהחוב קדם פשיטא שלא תועיל ערמתו. וגם מהו זה שסיים שאם נראה לב"ד שלמתנה גמורה נתכוון קנה המקבל וק' שהרי החוב קדם ויטרוף ממקבל מתנה ועכ"ל דבא להשמיענו אפי' מלוה ע"פ דאינו גובה היינו דאין לחוש לפירעון א"נ במלוה בשטר ממשעבדי ולא כתב לו דאקני וקנה נכסים ואח"כ נתן להפקיע חובו בזה ודאי אם נתכוון למ"ג קנה המקבל וא"כ בנ"ד שכתב כתובה על עצמו בשעבוד מטלטלי שקנה ושיקנה ואח"כ נתן נראה דלא מהני אפי' נתכוון למ"ג דכבר חל שעבוד הכתובה ותנאים ונהי דבמטלטלי יוכל למכור וליתן משום ת"ה אבל הקרקעות לא יוכל להפקיע ועוד דגם במטלטלין לא יוכל ליתן לבניו להפקיע וכמ"ש הסמ"ע דתקנו לגבות בזה מפני הרמאים וכן נראה מפני חכמי התקנות שמה חדשו על דברי הרא"ש והלא הם כתו' על ספר חוקה אלא מיירי בכה"ג. אלא י"ל דברי הרב מו"א שכך תיקנו שאע"פ שהכתובה קדמה כך תקנו שכל הנמצא קיים אחר פריעת החובות ואחר המתנות הוא שיתחלק ביניהם אבל מה שמכר או שיתן בהיות בריא הוי כמו חובות שנוטלים מן האמצע וכמו דבמכר אינה טורפת כמו שהוא מפורסם בכל העולם כן במתנה. מבי"ן): קס"ד שאלה מי שיש עליו חובות לגוים והוא תפוס במאסר ויש עליו חובות של ישראל קדומים ויש לו קרקע אם בע"ח של ישראל קודמים או של גוים קודמים כדי להצילו מתפיסה: תשובה דברי מרן ססק"א ידועים שאם יש על ישראל חובות לגוים ואומר הרי כל נכסי משועבדים לגוים ואם יבואו ישראל ויטלום יבואו הכותים ויאסרו אותי ואהיה בשביה אין שומעין להם וכו'. אכן חלקו האחרונים ז"ל שאם הוא כבר תפוס ביד הגוים ודאי ששומעין לו דלא אמרו כן אלא בשעדיין לא נראה לו תפיסה דיכול לומר לכשיתפס אתן חלקי עם כל ישראל בפדיונו. משא"כ שכבר נתפס וידענו שאין תקנה לפדותו בלא מכירת נכסיו לא נסמוך על מה שהפדוהו ישראל ויאכל הלה וחדי והלוה דעלוב ישאר בשביה ובתפיסה כן חלקו האחרונים ז"ל וסמכו ב"ד שלפנינו ע"ז להפקיע יד בע"ח הקדומים לפדות התפוס מנכסיו ועשו מעשה בזה וכש"כ בזמן הזה שאזלת יד הצבור מלפדות הנתפס בחובו הן מצד חסרון כיס של צדקה ושל פדיון שבוים הן מצד חסרון ההשגחה ע"ז לפדות התפוס בחובו. ואנחנו היודעים בודאי כ"א לא יפדוהו מנכסים בבית האסורים שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא וכו' ואין חונן עליו ואין חוס ובפרט בראות