משפטים ישרים קעז

תשובה הקנס הנהוג ופשוט בזמנינו אינו כ"א ארבעים אוקיות אם נכנס החתן לבית הכלה ואין חוששין לגבות המטבע שהרי המנהג פשט בכתובות שאע"פ שהמטבע שלנו חסר כמטבע הא' של מלכות פאס אפ"ה פוחתין שתות בכתובות הא' שלנו של עז"ר וכן בפאס עדיין פוחתין שתות שאין זה תקנה כ"א מנהג ואין הולכין אלא אחר המנהג ובענין ההוצאות לא כתב הרמב"ם ז"ל זה אלא בחזרה בה הכלה ומנהג הוא שהחתן מוציא הוצאות אבל בחזר בו החתן אין מנהג פשוט שיוציא אבי הכלה כי אם רצה יוכל להספיק במה ששלח לה החתן שהרי מנהג פשוט שהחתן שולח לכלה פירות ומגדים עם מים שרופים ואבי הכלה יוכל לספק בזה אלא שרוצה להרבות סעודה למיודעיו כדרך שאכל אצלם ואין החתן חייב בזה: ועוד לא דמי להך גרמא של הוצאות החתן להוציא אבי הכלה שהחתן שהוא המשדך והוא בעל דבר מוכרח במעשיו להוציא הוצאות אבל באבי הכלה מי יכריחנו להוציא ואפי' הוצאות החתן קרא ערער חזק מאד רבינו הראב"ד מההיא דזרעוני גנה אלא שהאחרונים יישבו דברי הרמב"ם בדוחק והבו דלא לוסיף עלה בהוצאות החתן אמרו ולא בהוצאות אבי הכלה שהוא חיצוני לדבר ואין לו הכרח להוציא: ועוד מה שהעידו העדים שע"צ הפחות הוציא ק"י אין זה עדות רק אומדנא ואינו מועיל כלל כמ"ש מרן דוקא בעדות אבל בשבועה אינו יכול להוציא וכו' משמע דכ"ש בהערכה לצד הפחות דמהני בסי' שע"ה הכא לא מהני דדוקא אם היה יכול להוציא בשבועה כמו בסי' שע"ה ביורד ברשות אם אמר ישומו בפחות שבשערים שומעין לו אבל היכא דשבועה לא מהניא כמו הכא גם שומא לא מהני רק עדים (ומ"מ בדברים המוכרחים ונוהגין לעשותם כל העם מהני בהו שומא כגון מה ששולח החתן לכלה מים שרופים ומגדנות סגי בשומא כי זה כל העם עדים שכך עושה ואין זה שומא רק עדות גמורה. מבי"ן): ועוד שמעתי שהקנס הנהוג נכלל בו ההוצאות כן שמעתי משם מהר"ר אליהו הצרפתי ז"ל שאני הקטן בימי חרפי כתבתי פסק לא' ליתן קנס והוצאות וכשבא ליד החכם הנז' דחהו בב' ידים ואמר לא יתן אלא קנס דוקא. וכזה נר' קצת שכל העושין קנס עשרה מתקלים שאין תובעין הוצאה כלל וה"נ בקנס הנהוג י"ל כן: ושו"מ בס' א' מכ"י שכתוב בו הסכימו כל חכמי הדור ובטלו ההוצאות לגמרי ולא יתן כ"א קנס וחתום מהר"י אב"ד. ומ"מ לא הודיתי אני הקטן לזה. גם הכניסה של החתן אני מסופק בה מזה כמה שנים די"ל דוקא כמנהג קצת שאחר השידוכין נכנס החתן ועושין לו כסא אצל הכלה וסועד שם. מכל זה נראה שיש להקל גם בקנס גם בהוצאות ובפרט שהוא להוציא ואין להוציא ממון אלא בדבר ברור כשמש (צ"ע דהשומא הויא בעדים דהא אם אינו רוצה לישבע או אם אינו יכול עושה שומא. וכן הוא לפי האמת דשומא בפחות שבשערים בין בדברים המוכרחים בין שאינם מוכרחים הוי עדות והשומא שישומו היא לפי בני אדם שהיו אצלו ולפי התבשילים שהיה עושה הוי הכל עדות גמורה ודוקא שבועה לא מהני משום דאין זה מהנשבעים ונוטלים ונראה כוונת הרב שלא ישומו שזה לפי עושרו יוציא וכו' דאיפשר שלא הוציא כלום לכן צריך שיעידו עדים תחלה התבשילין והנכנסין והיוצאים ואז ישומו אותם ומ"מ בדברים המוכרחים א"צ עדים רק שומא לבד זו היא דעת הרב זלה"ה. מבי"ן): קנו שאלה ב"ד הגבו לבע"ח המוקדם קרקע שוה ק' בחובו ק' ונשאר הבע"ח המאוחר ריקם ושוב נתייקר הקרקע: תשובה נראה דיכול הבע"ח מאוחר לחזור על המוקדם בשבח דממילא דהא קי"ל דבע"ח טורף שבח דממילא אפי' ממקבל מתנה ומיתומים וכתב הש"ך דהו"ל כאלו הקנה ע"ש סק"ד כדאיתא סי' קע"ו. והכא בנד"ז אף שלא מצאה ידו לגבות הסך שכנגד הבע"ח המוקדם יגבה הנותר כנ"ל ולא עוד אלא נראה לי דאף שבח דמחמת הוצאה נוטלו כולו הבע"ח דהט' דחולקים משום ששני שעבודים ע"ז השבח שעבוד הבע"ח ושעבוד הלוקח והו"ל כלוה ולוה וקי"ל דיחלוקו אבל הכא דנפרע כל הבע"ח המוקדם עספ"א הנשאר כולו לבע"ח המאוחר (קשה טובא דבאיזה כח יחזור על המוקדם והלא כבר הורידוהו ב"ד ואם השביח השבח למוקדם. וי"ל כיון דשומא הדרא ללוה אותו הכח נשאר למאוחר ומיירי בדלא זבנה או אורתה. מבי"ן): קנז שאלה אשה אחת שהודית בחוליה שפ' זן אותה מזמן פ' עד היום ומעולם לא נתנה לו כלום וכך א"ל כתבו וחתמו וכו' ושהתה בחוליה כמו ג' שנים שהיתה מטורפת ומתה: תשובה בטור יו"ד סי' רנ"ג ס"ה מי שפרנס יתום בתוך ביתו והיה מכוין למצוה וכשהגדיל תבע ממנו פטור אפי' היה לו ליתום באותה שעה אם לא שפי' שדרך הלואה פרנסו ודוקא יתום אבל אחר אפי' בסתם אמרי' שדרך הלואה פרנסו מאחר שיש לו עכ"ל. מבואר החילוק שבין יתום לאחר דהזן אדם דעלמא אם יש לו נכסים אמרינן שהוא סומך על נכסיו ודרך הלואה פרנסו אפי' לא פירש משא"כ ביתום דבסתם אמרי' למצוה נתכוון אפי' יש לו ליתום באותה שעה. ולכאורה יש לדקדק דבח"מ סי' קכ"ח כתב ב"י שנשאל הרי"ף על מי שפרנס יתום בתוך ביתו ואח"כ תבע ממנו פטור. וכתב ב"י ז"ל שאין דברי הרי"ף אמורים אלא כשלא היה כתב ידו משל היתום כלום אבל אם היה תחת ידו משל היתום חייב ע"ש: הרי דאף ביתום אם היה תחת ידו משל היתום חייב ונקל ליישב דבתחת ידו אפי' ביתום חייב ואין חילוק בין יתום לאחר אלא אם יש לו נכסים ואינם תחת ידו של הזן דבשאר אדם חייב וביתום פטור וא"כ בנד"ז שהיו נכסים לחמותו אסתר לא אמרי' דבתו' ג"ח פרנסה וחייבת לשלם כ"ש בזו שהודית הו"ג בכתבו וחתמו ותנו שרצונה ודאי לומר שיפרע מנכסיה כל מה שזנה ודאי שיכול ליפרע מעזבונה כל מה שזן אותה. אלא דלכאורה אעפ"י שחייבת ס"ס הו"ל מלוה ע"פ שאין נפרעין מהיורשים אלא בא' מג' דרכים אך נר' דזהו א' מג' דרכים שהוא כשחייב מודה בו וצוה בחוליו שיש לפרוע חוב שעליו עדיין עי' ריש סי' ק"ח. ופשוט הוא שזה שצוה בחוליו אפי' ארך חוליו ב' וג' שנים לא חיישינן לפרעון דכיון שצוה בחוליו דעתו הוא ליפרע אחר מותו מנכסיו ובודאי דלא פרע: ועוד כיון שהוא חולה לא יצלח למלאכה ודאי לא חיישינן לפרעון וה"נ בנד"ז שהיתה חולה חולי הזקנה וטירוף הדעת של זה כמה שנים ודאי לא חיישינן לפרעון כיון שצותה וכ"ש לסך עצום דהיינו מש' תק"נ עד ש' תקס"ח שהוא הזמן שצותה י"ח שנים שעולה בה לפי שומת השמאים מ"מ חמש מאות וחמשים מתקאלים מי הוא שיעלה על דעתו אפי' הרהור בעלמא שפרעה בשנים שאחר הצואה שהכביר עליה חוליה ונטרפה דעתה יותר כמ"ש השמאים וה"ז בכלל דברי חכמים שאמרו